<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ולגבי מועד איתמר בדיתא לבאי כוארי, פי' צף הנהר על כל גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ, ולא שרינהו רבא לצוד מהן אלא לדעת אכילה משום צורך המועד, והרי הנהר הזה שהוא קופה ודגים שלו ניצודין עכשיו בודאי והן אבידין ממנו אם לא יצוד לאלתר, שלא ימתינו להם עד לאחר המועד, ואעפ"כ לא עשאוהו כדבר האבד, אלמא הפסד דבר שברשותו נקרא דבר האבד, הנחת ריוח לא נקרא דבר האבד. עוד שנו בתוספתא [פ"ב ה"ג] אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות במועד ר' יהודה מתיר שמא יקדמנו אחר, פירוש בשקבל השדה קודם לכן התיר ר' יהודה כדי שלא יחזרו בהן, דקודם כתיבת השטר שניהם חוזרין עד שירדו לתוכה ואעפ"כ אסרו תנא קמא והלכה כמותו, וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד.
ואי קשיא לך הרי אמרו בירושלמי [פ"ב ה"ג] הדא שיירתא שרי מזבן מינה בחולא דמועדא, וכתבוהו רבינו הגדול והגאונים ז"ל בפסק הלכה, יש לומר כל שאינו צריך לדבר אלא להשתכר בו אסור, זהו ששנינו אין לוקחין בתים בהמה ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד לא להרויח ולא להשתכר, ואפילו שכר ניכר בהן כגון לוקח מן השיירה, אבל אם היה צריך לבהמה ולעבדים ולפירות כסות וכלים לאחר המועד ודעתו ודאי ליקח אותם, ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירה הזאת, זה ודאי דבר האבד הוא אצלו וכהפסד גמור ומיעוט כיסו הוא אם אתה מונעו עכשיו, הרי זה דומה למכירת פרקמטיא שמוזלת לאחר המועד, אבל להשתכר במקח וממכר אסור. כך נראה לי. ומכאן אני אומר שאסור לאבל להלוות מעות לגוי בריבית בימי אבלות ואפילו ע"י אחרים.
והראב"ד ז"ל כתב מן הירושלמי הזה עבורי רווחא מיניה פסידא הוא, וההיא דאסר רבא למיצד כוורי ולממלח לרווחא, שאני מציאה דליכא שום פסידא אלא רווחא בעלמא הוא אבל הכא בפרקמטיא ביטול כיסיה פסידא הוא, אי נמי עד כאן לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר דדרך חול בעלמא הוא אבל טירחא ליכא ומלאכה נמי ליכא, אבל הכא במליחת דגים טירחא יתירתא איכא ומשום רווחא לא שרינן טירחא יתירתא. וברישא דמתניתין נמי לא שרינן מלאכה משום הרוחה ואע"ג דליכא טירחא יתירתא כגון השקאת זרעים מן המעיין שבשדה בית הבעל, אבל מקח וממכר לאו מלאכה הוא אלא דרך חול בעלמא הוא ובמקום רווחא שרי משום דליכא טרחא, ואילו מליחה מלאכות גמורות הן וטירחא יתירתא הוא ואי לאו משום פסידא משום רווחא לא שרינן, ע"כ דבריו ז"ל. עשה הרב ז"ל טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד ולא עשה טורח לשקול מאה ככרות של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו שטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה. ועוד אין במועד חילוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, שעשאוהו כחול להתיר בו מלאכה גמורה בדבר האבד ועשאוהו כיו"ט בשאינו אבד לאסור אפי' שבות וכן דרך הגמרא, וכבר הוכחנו הדבר בראיות הכתובות למעלה.
<h2>דף יא:</h2>
והני שבעה יומי דאבילות אמרי רבוואתא ז"ל דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן, וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל דהכין אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר, וכן כתוב בהלכות גדולות ובפסוקות, למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות, דאמרינן בפרק טבול יום (זבחים צ"ט ב') לענין אנינות מת לו מת בארבעה עשר יום מיתה דאורייתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו מדרבנן, והתם (שם ק' ב') נמי מקשינן עד מתי מתאוננין עליו והולכין כל אותו היום רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא נקבר אישתרי ליה מי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר.
וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שכן ביחיד מיקל ורבים מחמירין שהיה להם לעשות כדברי הרבים. ועוד השיבו מדאמרינן לגבי ספקות (שבת קל"ו א') רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ואיתמר עלה לענין אבילות בריה דרב יוסף איתליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין יתיב קא מתאבל עליה א"ל אבוה צורניתא קא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו, אלמא אפילו נולד לספק חדשים שלמים אינו מתאבל ואע"פ שרוב הנשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות, וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ונלך אחר המיעוט להקל, ובולד זה מצינו שאמרו מת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא, ואע"פ כן לענין אבילות הלכו בו להקל ואין נוהגין בו אפילו יום ראשון, למדנו שתולין להקל בדבר שאין לו עיקר בתורה. ולענין מת ביום שלשים נמי איתמר בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט א') אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דהוא יום תשעה ועשרים, ואינו נוהג עליו אבילות דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ואע"ג דספקא הוי דתנן ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אפילו הכי לענין אבילות לקולא. ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שסמכוה לדברי תורה, ולפיכך אמרו (כ"ו ב') אבילות לחוד וקריעה לחוד, אבילות הלכה כדברי המיקל, בקריעה כדברי הרבים. וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים הוא. וכן הא דאמרינן בראש פרק מי שהפך (מ"ק י"א א') רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה מדאורייתא הוא במקום פסידא שרו רבנן, ההוא נמי כפשטה הכי משמע דכולהו שבעה דאבלות דרבנן הוו, וכשם שאיסור מלאכה דרבנן כך כל שמנו חכמים באבל דרבנן, לא מצינו חומר בזה מזה. ואם תאמר דלשאר הימים נצרכה, אינו במשמע, דהוה ליה למיתני מועד ואבל ויהא יום ראשון בכלל.
ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזה עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות, הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה ואחריתה כיום מר, ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם. והיאך נלמוד זה מזה, אלא שמע מינה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב. ועוד קשה לי אי אבילות דבר תורה היאך אמרו באבל שיצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ, מי איכא בדאורייתא קולא כי האי גוונא.
ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו (מ"ק י"ד ב') אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, אלמא שייכא עשה באבילות. אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי עשה לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי עשה קרו ליה, לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, דאתי דרבים ודחי דיחיד. ושנינו לענין שופר של ר"ה (ר"ה ל"ב ב') אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת, ואיתמר עלה מאי טעמא שבתון עשה הוא והוה ליה יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ודבר שהוא משום שבות מאי עשה ומאי לא תעשה איכא, אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא לדחות, אף כאן אלמלא שזה מצוה של רבים וזה מצוה של יחיד היו מעמידין דבריהם במקום עשה, והיו מנהיגין אבילות ברגל במלאכה ובנעילת הסנדל ובשאלת שלום וכל שהוא משום שב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות, שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב, והתם (זבחים צ"ט ב') אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות כאן שמת לו מת לאחר חצות, מת לו מת קודם חצות לא איחזי לפסחא חיילא עליה אנינות, אחרי חצות איחזי לפסח ולא חיילא עליה אנינות, אלמא כל דקדים דחי, והכא אמרינן דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אפילו דמעיקרא, אלא שמע מינה קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום דרבים.
דברים המותרין בחולו של מועד משום דבר האבד, אסורין לאבל בימי אבלו לעשותן בידו אבל אחרים עושין לו, דתניא (מ"ק י"א ב') אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו כגון זיתיו להפוך וכדו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו לעלות מן היורה, ומרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו. ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל ואם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר. רשב"ג אומר זיתיו הפוכין ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו לעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעא. וכן היה רשב"ג אומר אם היה אומן לרבים והגיע שעת הרגל אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעא ומותר. ונראה לנו שהלכה כרשב"ג דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל.
והתם באבל (פ"ה) תניא אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו, פי' בניו ובנותיו הסמוכין על שלחנו שמעשה ידיהם שלו, לפיכך אסורים בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך אחרים אסורין לעשות לו מלאכה אבל עושין לו מלאכה שהיא אובדת, כונסין לו גרנו מעבטין לו יינו מגיפין לו חביותיו, זיתיו הפוכין ר' יהודה אומר טוען קורה הראשונה ומניח את השניה לאחר האבל ויגמור, א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור. זיתיו להפוך וכדו לגוף ר' יהודה אומר עושה לו למודים ואחר האבל ימרח, א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור וכו'. מרביצין לו שדה הלבן לזריעה זורעין לו נירו פשתן ברביעה דברי ר' יהודה וחכ"א אם לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר אם לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת.
והאי דקתני בברייתא דגמרא דילן מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, מסתברא דהיינו השקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם זריעה כדי לזרעה בזמנה מיד, ודבר האבד הוא שאם אי אתה מרביץ אותה בעונה זו באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה. וליכא למימר משקין לו שדה זרועה, שלא מצינו השקאה מותרת משום דבר האבד אלא בבית השלחין בלבד, ובית השלחין לא תנו ביה שדהו סתם, והיינו דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה, ולשון מרביצין מוכיח כן שהוא כדרך ריבוץ לבית. ולגבי מועד קתני בתוספתא מרביצין בית השלחין במועד, ואם בבית השלחין זרועה מרביצין פשיטא הא קתני [ב' ע"א] משקין בית השלחין במועד, אלא ריבוץ זה ענין אחר הוא השקאה קודם זריעה בשדה הצריכה לכך, וזו היא ששנו בפרק ראשון (מו"ק ו' ב') ת"ר מרביצין שדה הלבן בשביעית אבל לא במועד, והוינן בה והתניא בין במועד בין בשביעית כלומר בין במועד בין בשביעית מרביצין, ופריק הא ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר במועד ולא שרי חרפא לשוויי אפלא, הא רבנן דמקילין בכי האי גוונא, ופלוגתייהו בשדה גריד. וכן הא דתניא התם מרביצין שדה הלבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית, בכי האי גוונא הוא, דמרביצין אותם בהשקאה מועטת בערב שביעית כדי שיצאו ספיחי ירקות בשביעית, בשדה בור ובשדה ניר וכיוצא בהן מן המקומות שהספיחין מותרין בהן. וכן מרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית בין לזרען בין לספיחים שלהם, דספיחי ירקות במוצאי שביעית בכל מקום מותרים.
נמצא עכשיו שלשון ריבוץ השדה סתם בכל מקום פירושו השקאה מועטת על מנת לזורעה, וסמכו אותה ההשקאה בגמרא למחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן דמועד, דלרבי אליעזר בן יעקב אסור ולרבנן שרי. ונמצאת זאת הברייתא השנויה באבל מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו שלא כדברי ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר. ורש"י ז"ל מפרש מרביצין השקאה מועטת לירקות, ואין פירושו מחוור.
ומכל מקום כיון דברייתא קתני מרביצין בשדה הלבן סתם, ולא פירשו איזה שדה לבן מרביצין, והדבר ידוע שהרבה שדות בכלל שדה לבן, כגון בית השלחין ובית הבעל ושדה גריד ושדה מטוננת, דכל שאינו שדה אילן נקרא כן, ש"מ אין היתר זה תלוי בגופה של שדה, אלא ריבוץ הוא דמותר במועד ובשביעית לרבנן, ולר' אליעזר בן יעקב בשביעית אבל לא במועד, והלכך ברייתא דאבל דקתני נמי מרביצין לו שדהו לכשתגיע עונת המים שלו דאלמא דבר האבד מיקרי, כרבנן אתיא. ומכאן אני אומר דהלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב לענין זרעים שלא שתו ושדה גריד, דטעמייהו דרבנן לאו משום דהרוחה שריא להו במועד אלא משום דדבר האבד מקרי להו.
והא דקתני סיפא דברייתא דאבל ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל, הוקשה לנו עליה והלא בין בכיר לאפיל דבר האבד מיקרי לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב, והיינו סבורין לומר דבזרעים שכבר נזרעו חרפא לשוויי אפלא דבר האבד מיקרי, אבל זו שלא נזרעה פעמים שהאפיל מתברך והבכיר לוקה, וכן בפשתן ומין אחר. עד שמצינו בירושלמי [מו"ק פ"ב ה"א] מנו אמרו לו ר' יוסה, מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן דו אמר יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר מרובה והכא הוא אמר הכין, שנייא היא תמן שדרכו להערים, כל שכן דמחלפא שיטתיה דר' יוסי מה אם תמן שדרכו להערים את אמרת מותר כאן שאין דרכו להערים לא כל שכן, אמר ר' חנינא מנו אמרו לו חכמים שהן עושין כשיטת ר' יהודה במועד, עד כאן גירסא ירושלמית. ופירושה ברור שהן מקשין מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה לענין שדה ניר ושדה פשתן ר' יוסה דהוא בר פלוגתיה במועד, א"כ קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ודר' יוסי אדר' יוסי, דאלו במתני' לר' יהודה טוען קורה ראשונה דאית בה פסידא מרובה ומניח השאר לאחר המועד מפני שהפסד מועט הוא, ואלו הכא חייש להפסד מועט בין בכיר לאפיל. ומתרץ דבמתני' חייש להערמה שמא יהפוך זיתיו ויטעון ויאמר זיתין הפוכין היו, וכן חושש שלא יהא זולף וגומר חביותיו ויאמר ליין שבבור אני עושה, ולפיכך אסר ר' יהודה בין במועד בין באבל כדקתני בברייתא דלעיל, ולא התיר אלא בשינוי דלא אתי למיערם מוטב לו להמתין ולעשות כדרכו. והדר מקשי וכל שכן דקשיא דר' יוסה אדר' יוסה, דאלו במתני' אע"פ שיש לחוש להערמה אמר ר' יוסה זולף וגומר וגף כדרכו שלא יפסיד כלום, וכאן אינו חושש להפסד מועט בין בכיר לאפיל. ומתרץ דהאי אמרו לו לאו ר' יוסה דלדידיה ודאי מותר, אלא רבנן דסבירא להו במועד כר' יהודה ואמרו לו כשם שאין חוששין להפסד מועט במשנתינו כך אין חוששין לו בכאן, דלית להו טעמא משום הערמה אלא שאין לחוש לדבר מועט.
והנה לפי דרך זו הלכה כר' יהודה דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ובמועד מותר ע"י עצמו. וכל זה סמך וראיה שלא לחוש לדברי ר' אליעזר בן יעקב דאפלא לשוויי חרפא דבר האבד מיקרי, ומימרא דרבינא בתרביצא כרבנן אתיא לפי הנמצא בנסחאות שלנו ואין לנו להאריך. וכבר ראינו דברי הראב"ד ז"ל בפי' דברים הללו וגירסתו שהוא גורס מרביצין בעפר הלבן, ואין הדברים נכונים מכמה ראיות, אלא שאין מענין החיבור הזה להאריך בכאן יותר מדאי שלא להטריח את המעיינים בו.
ורבינו הגדול ז"ל פסק כר' אליעזר בן יעקב במועד, וכן השמיט ממתניתא דאבל מילתיה דר' יהודה בשדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ויפה כיון לפי שיטתו אילו השמיט ממנה עוד הא דקתני מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, וכפי מה שנתבאר מדברינו שכתבנו למעלה. ובירושלמי [מו"ק פ"ב ה"א] שנו בברייתא זו משקין לו שדה בית שלחין לכשיגיע זמנו לשתות, וזה ודאי מותר כדברי הכל, אבל ענין אחר הוא, אינו השנוי בגמרא שלנו.
האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו. החמרין והגמלנין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. פירוש חמרין וגמלין וספנין שלו שכירי שנה שלו הם ומחמרין אחר חמורו וגמלו ומספנין בספינה שלו, ולפיכך לא יעשו דמלאכה דידיה הוא ואע"פ שנעשית ע"י אחרים וחוץ לתחומיו אסור ואם היו הבהמות והספינות מוחכרין אצל אחרים מותר, והוא הדין אם היו הגמלין והספנין אלו נוטלין בשכירותן למחצה לשליש ולרביע דשרי ובכלל מוחכרין הוא כאריס בקרקע. ויש מי שאומר שלא התירו האריסות אלא בקרקע משום דארעא לאריס קיימא, אבל בבהמות וספינה אסור משום שנקראים על שמו, ויש לזה פנים כענין שאמרו בפרק קמא דע"ז (כ"א ב') אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי. שכיר יום שלו אפי' בעיר אחרת לא יעשה. היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים, פירוש מלאכה של מטלטלין שקבל עליו האומן לתפור בגד שלו בסלע וזו היא קבולת, בביתו לא יעשה, בבית אחרים יעשה דמלאכה דידהו היא.
רב מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא בהדי הדדי איתרע ביה מילתא במר בריה דר"א ופסקיה לגמליה, פי' בטלו ולא נתן רשות לשותפו להשכירו ולעשות בו מלאכה כל ימי אבלו, אמר רב אשי גברא רבה כמר בריה דרב אחא בריה דרבא ליעביד הכי נהי דלפסידא דיליה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש, והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו והוא סבר אדם חשוב שאני. שמעינן מיהא דשני שותפין שיש להם חמור וגמל או ספינה ואירע אבל לאחד מהן, שותפו עושה בהן כדרכו ואע"פ שחולקין בשכר מותר, דומיא דספינה מוחכרת ומושכרת שאם אירע אבל לבעליה אינו מבטלה. ובירושלמי פליג דאתמר התם [מו"ק פ"ג ה"ה] שני אחים שני טבחים שני שותפין שאירע לאחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותם, ואין הלכה כן, אבל יש לומר שלא לבטל מלאכת השותף ולהפסיד את השותף אמרו, אלא נועלין את חנותן משום צינעא והשותף מוכר בביתו, שכן המוחכרין והמושכרין אצל אחרים ברשותן עושין ולא ברשות האבל, וכן הגמל הזה של מר בריה דרב אחא למר מריון היו מתירין אותו להשכירו ולחזור לביתו.
ורבינו הגדול ז"ל השמיט המעשה הזה של מר מריון ומר בריה דרב אחא כולו, וכתב הירושלמי שהזכרנו נועלין חנותן, וזו תימה גדולה אם עלה על דעתו שהגמרות הללו חלוקות בזה היאך הניח תלמוד ערוך וסמך לו על הירושלמי. ושמא סובר הרב ז"ל שהשותפין ודאי מבטלין מלאכה המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהן כדרך הירושלמי, אבל מר מריון ומר בריה דרב אחא איטדא (עי' ב"מ ל"ט ב' עיטדא) כתבו אגמלא מעיקרא, והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מר מריון היתה, והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, ולפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמר מריון שלא לבטלו, אלא הוא סבר אדם חשוב שאני. וכיון שכתב רבינו ז"ל הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה, וכתב הירושלמי שהוא כהלכה ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידיה לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידין בבטולו.
וכיון דאמרינן דבר האבד באבל מותר ע"י אחרים, כל אלו שאמרו עושין במועד משום דבר האבד, באבל אחרים עושים לו, וכל שאמרו חכמים אע"פ שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא, באבל מותר, דגבי מועד משום קדושת היום הוא ומסרן הכתוב לחכמים לאסור בו הטורח, והם גזרו שלא לעשות אפי' ע"י גוי דתניא כל שהוא אינו עושה אינו אומר לגוי ועושה, אלא גבי אבלות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עליו, לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו.
הילכך משקין לו בית השלחין ואפי' ממי גשמים וממי קילון, ועושין לו עוגיות לגפנים ואמה בתחלה, וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להם, ובונה את הפרצה כדרכן, וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הגנבים ופרקמטיא כל שהוא אבד שרי.
וכן היודע שתבא שיירא וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפילו להרויח, ואין צ"ל בחושש להפסיד קרן שלו, ובלבד ע"י אחרים. ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומא אחרינא לא משכח להו, שרי לשדורי עלייהו, והשליח לוקח בחובו בהמות עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאין מפני שהוא כמציל מידם. ומכאן הורו הגאונים ז"ל שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה, ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ומורשה ודן עמו. וחצדין ליה חצדא דשערי ופודיסא דמטא זימניה, וכל דאית ביה פסידא אפילו טריח ומעשה אומן.
וכל שהתירו חכמים במועד משום צורך המועד אפי' אין לו מה יאכל, כלן אסורין באבל ואפי' על ידי אחרים, אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה ע"י עצמו משלישי ואילך בצינעא בתוך ביתו ותבא מארה לשכניו. והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מיתרמי ליה, ואי לא עביד אבדא מיניה, לאו כדבר האבד הוא ואסור, דהא גמלין וחמרין וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רוחא הוא, הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה רבוא ואם ממתינים עד לאחר האבל יעבור הזמן שפורשין בו לים או ילכו להם התגרין, הרי זה העברת שכר גדול ממנו ואעפ"כ אסור, ושכירות חמורו וגמלו נמי הן עצמן העברת שכר הוא ואפי' בשוכרין מצויין לו למחר מ"מ שכירות היום אבד ממנו ואף ע"פ כן אסור.
<h2>דף יב.</h2>
אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אמר רב פפא חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא להתם אסור. אמר רב משרשיא וכי ליכא מתא דמקרבא להתם לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אבל בחולו של מועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. פי' מקבלי קבולת גוים שקבלו עליהם לבנות ביתו של ישראל וקצץ להם דמים, ותוך התחום אסור דקאמר בכל יום האסור במלאכה דישראל קאמר כדמפרש ואזיל שבתות ויו"ט וחולו של מועד ואיסורא משום חשד שלא יאמרו שכירי יום הם ומלאכה דישראל הוא, חוץ לתחום מותר כענין ששנינו (שבת י"ז ב') בעורות לעבדן וכלים לכובס גוי וכלן בית הלל מתירין עם השמש, דכל קבולת כיון שקצץ לו דמים מלאכה דגוי היא ומותרת במטלטלין בכל מקום, ובא שמואל ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד, והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת פרהסיא היא ואסרו בחוש"מ אפילו חוץ לתחום משום דאיכא אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא, ואיכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל, וליתיה ודאי, אלא בכל אדם בשבתות וימים טובים וחולו של מועד כפשוטן של דברים. מיהו גמרינן מינה דינא דאבל דכל ימי אבלו כיון דקא אזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קרקעות שלו לקבולת אפילו חוץ לתחום אסור, ובשבתות וימים טובים שחלו להיות בימי אבלו מותר ואע"פ שנוהג בדברים שבצינעא כדבעינן למימר קמן.
ומסתברא לא שנא קבולת של בנין בתים וכיוצא בהם ול"ש קבולת של חרישה שבשדות אסור. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דע"ז (כ"א ב') רשב"ג אומר לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וי"ט אבל שדהו לגוי שרי מאי טעמא דאמרי אריסותיה קעביד, מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעביד אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אלמא כיון דשדה לאריסות קיימא כל מלאכה דעביד בה גוי לא אתי לידי חשד דאמרי אריסותיה קעביד, התם בשדה השכורה לגוי ברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דההיא שתא וישראל אינו נראה בה, אבל קבולת למחר הגוי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה. ויש להקל ולומר דכיון שאין ישראל נראה שם (נ"א: דכיון שלא ירד ישראל עתה לתוכה) אלא גוי זה חורש וזורע כבשל אריסותו, ודאי הרואין אותו בשעת מלאכה באריסות הן תולין מלאכתו וכיון שבשעת המלאכה הרואין תולין אותה בהיתר אין חוששין לחשד שלאחר זמן, שאין בני אדם פונין מכל עסקיהם לומר תמול חרש זה בכאן והיינו סבורים שהוא אריס ועכשיו בעלים אוכלים פירות ולחשוד עליו למפרע, ויש לזה פנים.
<h2>דף יד:</h2>
והני שבעה יומי דאבילות אמרי רבוואתא ז"ל דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן, וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל דהכין אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר, וכן כתוב בהלכות גדולות ובפסוקות, למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות, דאמרינן בפרק טבול יום (זבחים צ"ט ב') לענין אנינות מת לו מת בארבעה עשר יום מיתה דאורייתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו מדרבנן, והתם (שם ק' ב') נמי מקשינן עד מתי מתאוננין עליו והולכין כל אותו היום רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא נקבר אישתרי ליה מי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר.
וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שכן ביחיד מיקל ורבים מחמירין שהיה להם לעשות כדברי הרבים. ועוד השיבו מדאמרינן לגבי ספקות (שבת קל"ו א') רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ואיתמר עלה לענין אבילות בריה דרב יוסף איתליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין יתיב קא מתאבל עליה א"ל אבוה צורניתא קא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו, אלמא אפילו נולד לספק חדשים שלמים אינו מתאבל ואע"פ שרוב הנשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות, וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ונלך אחר המיעוט להקל, ובולד זה מצינו שאמרו מת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא, ואע"פ כן לענין אבילות הלכו בו להקל ואין נוהגין בו אפילו יום ראשון, למדנו שתולין להקל בדבר שאין לו עיקר בתורה. ולענין מת ביום שלשים נמי איתמר בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט א') אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דהוא יום תשעה ועשרים, ואינו נוהג עליו אבילות דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ואע"ג דספקא הוי דתנן ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אפילו הכי לענין אבילות לקולא. ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שסמכוה לדברי תורה, ולפיכך אמרו (כ"ו ב') אבילות לחוד וקריעה לחוד, אבילות הלכה כדברי המיקל, בקריעה כדברי הרבים. וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים הוא. וכן הא דאמרינן בראש פרק מי שהפך (מ"ק י"א א') רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה מדאורייתא הוא במקום פסידא שרו רבנן, ההוא נמי כפשטה הכי משמע דכולהו שבעה דאבלות דרבנן הוו, וכשם שאיסור מלאכה דרבנן כך כל שמנו חכמים באבל דרבנן, לא מצינו חומר בזה מזה. ואם תאמר דלשאר הימים נצרכה, אינו במשמע, דהוה ליה למיתני מועד ואבל ויהא יום ראשון בכלל.
ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזה עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות, הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה ואחריתה כיום מר, ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם. והיאך נלמוד זה מזה, אלא שמע מינה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב. ועוד קשה לי אי אבילות דבר תורה היאך אמרו באבל שיצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ, מי איכא בדאורייתא קולא כי האי גוונא.
ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו (מ"ק י"ד ב') אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, אלמא שייכא עשה באבילות. אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי עשה לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי עשה קרו ליה, לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, דאתי דרבים ודחי דיחיד. ושנינו לענין שופר של ר"ה (ר"ה ל"ב ב') אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת, ואיתמר עלה מאי טעמא שבתון עשה הוא והוה ליה יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ודבר שהוא משום שבות מאי עשה ומאי לא תעשה איכא, אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא לדחות, אף כאן אלמלא שזה מצוה של רבים וזה מצוה של יחיד היו מעמידין דבריהם במקום עשה, והיו מנהיגין אבילות ברגל במלאכה ובנעילת הסנדל ובשאלת שלום וכל שהוא משום שב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות, שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב, והתם (זבחים צ"ט ב') אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות כאן שמת לו מת לאחר חצות, מת לו מת קודם חצות לא איחזי לפסחא חיילא עליה אנינות, אחרי חצות איחזי לפסח ולא חיילא עליה אנינות, אלמא כל דקדים דחי, והכא אמרינן דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אפילו דמעיקרא, אלא שמע מינה קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום דרבים.
בתספורת כיצד אבל אסור בתספורת מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא מיחייבי. ת"ר (כ"ב ב') על כל המתים כולן מספר לאחר שלשים על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו. תנו רבנן (י"ז ב') כשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניו בימי אבלו דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ולא שנא צפרנים דיד ולא שנא צפרנים דרגל כולהו שרו, מיהו הני מילי בשיניו אבל בגנוסתרא אסור דאמר רב חייא בר אשי אמר רב ובגנוסתרא אסור. וכתב רבינו הגדול ז"ל מיהו חזינן למקצת רבואתא דאמרי דוקא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור, ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו בתוך שבעה שרי. ומסתברא כרבינו הגדול ז"ל מעובדא דשמואל ופנחס (י"ח ע"א) דשמואל איתרע ביה מילתא בפנחס אחוה על לגביה שמואל למישאל טעמיה מיניה חזינהו לטופריה דהוו נפישן טובא אמר ליה אמאיט לא שקלת להו, אלמא שרי, ומיעל לאבל ומישאל טעמא מיניה תוך שבעה הוא כדפרשינן לעיל. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב לאחר שבעה בגנוסתרא נמי מותר. ומדברי רבינו הגדול ז"ל נלמוד שכל שלשים אסור בגנוסתרא.
<h2>דף טו.</h2>
וחייב בעטיפת הראש כיצד אבל חייב בעטיפת הראש מדקאמר לי' רחמנא ליחזקאל ולא תעטה על שפם מכלל דכ"ע מיחייבי. אמר שמואל (כ"ד א') כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה, עד כמה מחוי רב נחמן עד גבי דיקנא, פירוש עטיפת הראש כיסוי הראש, דמאן דאזיל בלא עטיפה בשבת קרינן פריעת הראש, והתם (עי' עירובין ק' ב') אמרינן ומכסה ראשה כאבל כענין שנאמר אבל וחפוי ראש. ומדכתיב על שפם יעטה למדו שצריך להתעטף ראש וזקן עד גבי דיקנא. לרבינו האיי ז"ל, גבי דיקנא הוא שער שעל הלסתות ועטיפה זו למעלה מן החוטם, וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצה (נ"א קצת) המצנפת על פניהם ועל ראש החוטם שלהם וקורין אותו אללתא"ס, ועיקריה דכתיב ולא תעטה על שפם, ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] לא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו, וליכסיניה מלרע דלא ליהוון אמרין פומיה הוא חשיש, ואמר רב מתתיה עטיפת הראש ששאלתם בטלית או בסודר מתעטף, בטלית או בסודר שפיר דמי, דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא אזיל ואתי בביתיה בשבת ופריס ליה סודרא ארישיה אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעא נוהג. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל וצריך לפרוע את ראשו ומאי פריעה גידול שער וגילוי הראש ממגבעתו וסודרו וכיוצא בהן ומתעטף כעטיפת ישמעאלים, דתניא (מו"ק ט"ו א') וראשו יהיה פרוע זה גידול שער דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר נאמרה הויה בראש ונאמרה הויה בבגדים מה להלן דבר שהוא חוץ מגופו אף כאן דבר שהוא חוץ מגופו, ואוקימנא בכומתא וסודרא פירוש מגבעתו וסודרו שהן מונחין על ראשו והן חוץ מגופו, וכן מנהג והלכה, עד כאן, למד הרב ז"ל אבל ממצורע, ואין תלמודו מתחוור דהא עטיפת הראש באבל ובמצורע מיכתב כתיבי ולא גמרי מהדדי לעטיפה, ובר מעטיפת הראש חדית רחמנא מילתא אחריתי במצורע וראשו יהיה פרוע וליתא להא באבל, והני מילי כל היום אבל כשבאין אחרים ומנחמין מגלה את ראשו מאותה עטיפה לכבוד הרבים עד שפוטרן כדתניא באבל רבתי וכדכתבינן לעיל בענין השורה.
בתכבוסת כיצד (מ"ק ט"ו א') אבל אסור בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת. (תענית י"ג א') כל שבעה אסור לכבס כסותו אפילו במים ואם תכפוהו אבליו זה אחר זה מותר, דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה והכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, אמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים במים אבל לא בנתר ולא בחול. ואמר רב חסדא זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת, כלומר אסור לכבס כסותו כל שבעה במים ואע"פ שאינו גוהץ שכל כביסה אסור לאבל כל שבעה.
ואסור בכלים מכובסין ישנים ואין צ"ל חדשים, דשלח רב יצחק בר גיורי משמיה דר' יוחנן אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, ואין שבעה של אבילות פחותין משבת של תשעה באב אלא חמורין הן ממנו בכל מקום, ובנימוקי הצרפתים ז"ל מצינו לרש"י ז"ל שהתיר להחליף וללבוש בשעת ימי אבילות חלוק המכובס קודם לכן, ואין זה נכון שכשאמרו אסור בכביסה לא לכבס בלבד אמרו שלא מפני איסור מלאכה נגעו בה, אלא שאסור ללבוש, וכן בגיהוץ לענין שלשים לבישה אסור ולבישה הזכירו בין שכבסן עכשיו בין שכבסן מקודם לכן, וכן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה לענין כלי פשתן לבישתן אסרו ואפילו במכובסין מתחלה משמע, והרי אפילו במכובסין בשבת זו כביסתן מותרת היא אלא שלבישתן אסורה, ולא מצינו מותר ללבוש ואסור לכבס בשום מקום אלא בימים של שביתה ומשום איסור מלאכה, אבל משום אבילות עיקר אבילות בלבישה הוא. והורו חכמי הצרפתים ז"ל בסדינין ומצעות של מטה שאסור לכבסן אחד הלובש ואחד המציען תחתיו אסור, וכן דעת הראב"ד ז"ל לפנינו בשער הזה. ומטפחות ידים נמי אסרו, ואע"פ שמותרין במועד הרי כלי פשתן אסרנו אותן ומותרין במועד, וכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן והוא הדין לכיבוס. וקרוב בעיני לומר שאסור בכלים חדשים צבועין וכן בישנים מכובסין יוצאין מתחת המכבש, דהא לתנא קמא ולרבי אסורין כל שלשים, ולא היקל [לק' הגירסא ר' שמעון בן אלעזר] ר' אלעזר ברבי שמעון אלא בגזירת שלשים אבל בגזירת שבעה נחמיר בכולן, דומיא דכיבוס מים בישנים ולבנים.
תוספתא [מו"ק פ"ב ה"ב] כל אלו שאמרו מכבסין במועד מותר לכבס בתוך שלשים של אבל. אע"פ שהתירו לו לכבס לא יוליך כליו לכובס אלא מכבס הוא בצינעא בתוך ביתו. והא מתניתא בשתכפוהו אבליו היא כדבעינן למימר קמן בתספורת, שאם בא ממדינת היום ותיכף שבא תכפוהו אבליו זה אחר זה מכבס כסותו בנתר ובחול כדרכו ולא יוליכנו לכובס אלא מכבסו בצינעא בתוך ביתו, וכן הוא לובש כלים חדשים לבנים בתוך שלשים.
לכבס ולהניח לאחר האבל, הרבה כתבו בה, ואני אומר שאסור מצד מלאכה בין על ידו בין על ידי אחרים, ואם הי' כסותו קבולת ביד אחרים מכבס כדרכו, ולאחר שבעה עושה אפילו גיהוץ בין לעצמו בין לאחרים, ואינו ענין לשבת של תשעה באב דהתם גזרו עליה מפני שאיסורו שוה בכל אדם שלא יעשו מלאכה שאינה צריכה ויבואו בה לידי חשד או לידי תקלה, ועוד דשבת של תשעה באב חמור הוא משלשים של אבל לענין כיבוס מפני שהוא אבילות דרבים כדאיתא בפ' החולץ (יבמות מ"ג ב') ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. והכי תניא באבל (פ"ז) ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים וכן כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה לא נאסר אלא ללבוש בגדים מגוהצים אבל לגהץ ולהניח הא אמור רבנן בהדיא מותר להוליך כלים לגהץ בתוך שלשים.
בכפיית המטה כיצד, אבל חייב בכפיית המטה (מו"ק ט"ו א') דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה, והני מילי בשעת שינה ובשעת אכילה שמסב על מטות כפויות אבל כל היום אינן יושבין אפילו על מטה כפויה אלא יושב ע"ג קרקע, והבאין לנחמו נמי יושבין על גבי הקרקע דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי מטה אלא ע"ג קרקע שנא' וישבו אתו לארץ ואמרו רב יהודה אמר שמואל אין המנחמין רשאין לישב על גבי מטה שנאמר וישבו אתו לארץ.
<h2>דף טו:</h2>
אלו דברים שאבל אסור בהן. אסור במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. אסור לקרות בתורה ואסור בשאלת שלום ובכביסה, וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה. ואסור להניח תפלין ביום ראשון, ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה ובאיחוי הקרע כל שלשים יום. במלאכה כיצד אבל אסור בעשית מלאכה מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל. מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ת"ר (כ"א ב') אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו כיון שאין לו מה יאכל. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. פי' אין מתירין לה לכתחלה אלא מלאכה של צינעא ושל ארעי להיות טווה בפלך בתוך ביתה, ואם אינה מספקת עושה אומנות שלה בצינעא בתוך ביתה, שכן במועד שכר פעולה לשאין לו מה יאכל מותר. ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] אבל שאין לו לאכול, בראשון ובשני אינו עושה מלאכה ובשלישי עושה מלאכה בצינעא, אבל אמרו תבא מארה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אמר אפילו ביום שלישי לא יעשה מלאכה כל עיקר. בר קפרא כדעתיה דבר קפרא עביד אבל שלשה ימים, דאמר ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי תלתא יומין טייסא נפשיה על גופא סברה דהיא חזרה כיון דאיהי חמייא דאישתני זיויהון דאפוי היא שבקה ליה ואזלא, לאחר שלשה ימים הכרס נבקעת על פניו ואומרת לו טול מה שגזלת וחמסת ונתת בי. ר' חגי בשם ר' יאשיה מייתי לה מן הדין וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ואפי' פרש חגיכם, באותה שעה אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וגמרא דילן דקתני שלשה מתניתא דבר קפרא היא. וכן הלכתא. וההיא דתניא באבל ביום ראשון וביום שני אינו עושה וכן לענין תפלין ושאר כל השנויים שם לשני ימים, לדעת בר קפרא שלשה תנינן, שעיקר אבלות שלשה ימים הן והלכה כדבריו.
בפרק היה קורא בתורה (ברכות ט"ז א') ר"ג רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתוב בהלכות רבינו ז"ל חזינן למקצת רבואתא דקא כתבי בהא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן לא קיימא לן כותיה. ורבינו ז"ל הכריע הלכה כמותו מדתניא בפרק טבול יום (ק' ב') הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וגו' אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו, אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמר רבי יום הקבורה תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא, וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם וגו' אני היום אסור וכו' רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, לעולם דרבנן הוא ורבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וגרסינן נמי בפסחים (צ"א ב') אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחן כל הני תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, ור' יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו דאורייתא, שמעינן מינה דלית הלכתא כותיה דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך מדרבנן נינהו, והאי סברא דר"ג הוא דקסבר אנינות לילה דרבנן והלכתא כותיה, ואי קשיא לך ההיא דאמרינן אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא באבלות בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל אפילו למ"ד יום ראשון תופס לילו מדאורייתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ע"כ בהלכות.
ובודאי לענין אנינות יפה פסק דסוגיין אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דר' נחמיה סבר נמי אנינות לילה דאורייתא, אפילו הכי דרבי ורבנן עדיפא. ומשום שמעתא דאתמר סתמא אי אבלות דמעיקרא היא לא מידחיא סוגין, דלרווחא דמילתא איתמר. וזה כסיוע לדברי הגאונים ז"ל, שהרי רחיצה של רבן גמליאל מדיני אבלות היא וטעמא משום דאינו תופס לילו לאנינות, הא ביום עצמו דאנינות דאורייתא רחיצה אסורה דאבלות נמי דאורייתא הוא. אלא שגדולי חכמי הצרפתים ז"ל מפרשים דודאי קים להו בגמרא דרבן גמליאל לא היה רוחץ ביום עצמו, שאילו היה מותר לרחוץ לא היה משהה רחיצתו עד הלילה מפני איסטניסות דעתו ומיד שהותר רחץ, לפיכך פירשו בגמרא דקסבר אנינות לילה דרבנן, וכיון שאין לו עיקר בתורה כלל אפי' באנינות לפיכך רחץ בלילה, ולא הקל בכך ביום ראשון עצמו מפני שיש לו עיקר בתורה שאנינות ומרירות שלו תורה, אלמא קא סבר אנינות לילה דרבנן שאילו היה תורה לא היה רוחץ בלילה עד למחר כשם שלא רחץ ביום ראשון עצמו.
ועכשיו אני חוזר לסייע לדברי הגאונים ז"ל. שנינו באבל (פ"ד) ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ולא מטמא, ואיזהו אנינה מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר' מאיר, וחכ"א אין לך איסור באנינות אלא יום אחד בלבד, הרי בכאן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא. וזו שהקשינו למה הקלו בספק ולדות, נראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקלו בהם אלא מפני שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ואין בו אנינות בלבו של אדם ולא מיקיים ביה ואחריתה כיום מר, הלכך אין מתאבלין עליו. ותניא בסיפרא יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים שאינן בני קיימא, ומינה לגמרי מיעטינהו רחמנא מה אביו ואמו בני קיימא ודאי אף בנו ובתו בני קיימא ודאי, יצאו ספק נפלים, ואין הולכין בהם אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא לו, וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו, דנפלים לאו משום ספיקא קא ממעט להו רחמנא דהא נפל זה בנו הוא ודאי, אלא גזרת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים, ולמדו חכמים אבלות מטומאה, וכן לענין אנינות.
ואע"ג דתניא התם (תו"כ אמור) לה יטמא על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק ואפ"ה מתאבל ואונן על הספק, לענין ספקות ליכא למיגמר אבלות ואנינות מטומאה, דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודחי לא תעשה ודאי, מה שאין כן בנפלים דודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל. ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא הוא דנקיט בה קרא, דלא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא.
ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל, יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם, כגון במקצת שביעי ככולו, ובנטילת צפרנים, ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן, ובשמועה רחוקה. וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה, וההיא דאמרינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט ב') הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי טעמא דמלתא כדאמרן, ומה שאמרו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אע"פ שספק הנפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות, ודשמואל אינו ענין למת ביום שלשים דההוא פלוגתא לאו לענין אבלות מיתניא, אפילו הכי מייתי לה מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות ולא אזלי ביה לחומרא אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל, הלכך כיון דספק נפלים דאורייתא אין מתאבלין עליהם לא מחמרינן בהו מדרבנן, דלקולא אזלינן בכל ספיקי אבלות.
והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר כשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם, אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון פסקו כך, שאילו מטעם קולא של דבריהם יחיד במקום רבים הלכה כרבים כדמסקינן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו א') וכאן אפילו יחיד במקום רבים, אלא קולא הוא אע"פ שהוא בשל תורה, וכן הם מפרשים הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו הוא מן התורה למאי דס"ד התם. וזו ההשואה (נ"א ההוראה) מהם ז"ל אינה מכוונת אצלנו ואין לנו שם הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא מפני שהוא של דבריהם, ולמה יהא הלכה כדברי המיקל באבל בשל תורה. ושמא מפני שאין דעתו של אדם אוננת מספק ולבו נמשך אחר השמחה. וגירסת ר"ח ורבינו האי ז"ל שם בבכורות הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, וכן בהלכות גדולות, ואין אנו יורדין לסוף דעתם בזה, וזו צ"ע.
ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת, ולא תיקשי לך משנמסר לרבים דמותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאינו מוטל עליו לקברו, דמכל מקום בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום, שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, במלאכה נמי אי מלאכת עצמו אפילו אחרים אסורין. וכבר אמרו שהוא אסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע הוא צריך לישב, לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו, באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו. וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת, והלא אפילו לאחר קבורה מגלה את ראשו לכבוד הרבים, כל שכן לכבוד המת והרבים המתעסקים עמו והנושאין במשאו.
וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הם, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר, והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל. ומה שאמרו (כתובות ד' א') בחתן בועל בעילת מצוה ופורש ולא אסרוהו משום שאנינותו בזה תורה, מפני שבעילת מצוה נמי עשה של תורה היא וכדתניא (ברכות ט"ז א') ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחו זה מפני זה. וכן יש לומר דתפלין משום דמצוה רבה הם לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות תורה, אבל משני ואילך לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבלות דדבריהם, ומכל מקום משעת אנינותו אסור בהם כדאמרן ברבי עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפלין, ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלותו לא מנו שבעה ושלשים אלא משעת סתימת הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירוהו במקצת דיני האבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בכולם.
ועוד אני סומך דברי הגאונים ז"ל, דמשמע בכל מקום דענין הנידוי כדין האבלות הוא, ובגמרא נראה שאבלותו של מנודה מן התורה הוא, מדאמרינן (מ"ק ט"ו ב') מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו לשמים והיו משלחין קרבנותיהן, ואי מדרבנן אכתי לא תיקון אבלות דנידוי, וכל שכן דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני, אלא משמע דמדאורייתא נהיג אבלות בהכי וכל שכן באבל ממש דנהיג. עד כאן השיגה דעתנו לתרץ דברי הגאונים ז"ל וללמד עליהם זכות.
ועכשיו למדנו לפי המדה הזאת שאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה אבלותו מן התורה, ולא לכל הנוהגים באבלות אלא לשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה שכהן מטמא להם, והם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו, אבל שלשה מתים שהוסיפו עליהם לאבלות שהם אחיו מאמו ואחותו נשואה או ארוסה מאב או מאם וכן אנוסה ומפותה, אלו אין כהן מטמא להם ואינו אונן עליהם, ואבלותן נמי מדברי סופרים הוא, וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל בדרך הזה אלא שהוא מונה אשתו מדברי סופרים ואינה אלא מן התורה, וכן שנאוה עמהם בברייתא כמו שכתבנו הגירסא למעלה וכן כתובה בהלכות ובנוסחי הגאונים ז"ל, תדע שהרי כהן מטמא לה ויוסף הכהן טמאוהו אחיו הכהנים בערב הפסח בעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל מדברי סופרים היא ועשו אותה כמת מצוה, ההיא באשתו קטנה תניא בהדיא כדאיתא בפרק האשה רבה (פ"ט ב') וכמו שכתבנו בענין הכהונה, ומינה הא גדולה דאורייתא היא. וכן כתב באחותו נשואה שאבלותה מן התורה, וזה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה. והלכך אבלות שבעה מתים שהזכרנו נוהג ביו"ט שני ביום מיתה וקבורה ועל פי מה שהסכימו הגאונים, אבל אבלות שאר המתים הנזכרים שהוא מדבריהם אינו נוהג ביו"ט שני ואפילו ביום מיתה וקבורה וע"פ מה שאנו עתידין לסדר לפנינו.
כתב הראב"ד ז"ל דגזירת שלשים גיהוץ ותספורת דאורייתא משום דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר, ואיתקש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, והוא מתרץ בזה מה שאמרו אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דאלמא איכא אבלות דמעיקרא בעשה, ומוקים לה הרב ז"ל בגיהוץ ותספורת. והנה דעת הרב ז"ל כדעת הגאונים בגזירות דשבעה שהם מן התורה ומוסיף עליהם גזירת שלשים, ואני אומר הבו דלא לוסיף עלה דודאי אבלות שלשים דרבנן, תדע שהרי רגל מבטלתן בקברו שבעה ימים קודם לרגל, עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלתן, מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו, ואע"פ שמפסיק בקברו ברגל, התם דין הוא שלא יחול אבלות ברגל שכבר חלה עליו עשה של שמחת הרגל, ואע"פ כן רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה ונוהג לאחר הרגל, אלא שלשים אם תורה הן יפסיק הרגל וינהוג לאחר הרגל בשאר השלשים. ועוד כל דבריהם אסמכתא הן, ואדרבה לא משמע הא כולי עלמא מיחייבי אלא אבני אהרן אם תעשו תמותו, הא לכולי עלמא רשות, והא תלמודא דמהאי קרא דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה בשעת עבודה אלמא האי קרא לחיובא לבני אהרן משתמע ובשעת עבודה בלחוד הוא, וכן מה שאמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה כאותה שאמרו אבל ששימש מטתו חייב מיתה והתם ודאי בכל שבעה קאמר, ומאי מיתה עונש חכמים כענין שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
ברחיצה כיצד (ט"ו ב') אבל אסור ברחיצה דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר לה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן וגו' ורחיצה בכלל סיכה, פירוש לפי שלא מצינו אסור בסיכה ומותר ברחיצה.
בפ"ק דתענית (י"ג א') אמר רפרם אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון תשעה באב והוא הדין לאבל אסור בין בחמין בין בצונן. ואמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין. ומסקנא והלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן, ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר, ולסוך אפילו כל שהוא אסור ואם להעביר את הזוהמא מותר, ואין צ"ל במי שהיו חטטין על ראשו דסך כדרכו ואינו חושש, וכן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. ומי שתכפוהו אביליו רוחץ כל גופו בצונן דא"ר אבא הכהן משום ר' יוסי הכהן מעשה ומתו בניו של ר' יוסי הגלילי ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא כשתכפוהו אבליו, דתניא תכפוהו אבליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, ואמר רב חסדא בתער אבל לא במספרים, במים אבל לא בנתר ולא בחול, גבי רחיצה נמי כיון שתכפוהו אבליו רוחץ בצונן אבל לא בחמין.
בפרק היה קורא (ט"ז ב') רחץ ר"ג בלילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתב רבינו האיי גאון ז"ל ואין מותר לאבל לרחוץ בלילה אע"פ שאומר איסטניס אני, חדא דלא קיי"ל כר"ג דאמר אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ימים, ועוד חיישינן מן הרמאין ולא כל דאמר איסטניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא מעיקרא דאית ביה הא מלתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה ירחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה, משום דאיסטניס ודאי כחולי גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בנקיות בשרו איסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, ע"כ דברי הגאון ז"ל, ואנו עתידין לכתוב בדין אנינות לפנינו. אבל זו שאמר שלא כל האומר איסטניס אני שומעין לו והמתנהג בנקיות מתירין אותו ברחיצה, יפה כוון, ולא למי שבא בכך לידי סכנה ממש דוקא, דאם כן אפילו ביום ראשון נמי מותר, אלא לכל המצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך לפי מה שהורגל מתחלה דהא מימר קאמרינן ואם להעביר את הזוהמא מותר.
לרב יצחק בן גיאת ז"ל, ואם צריך טבילה לטהרה מותר דתניא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בתשעה באב בין ביום הכפורים, ומסתברא דדוקא טבילה בזמנה משום דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה אבל כגון נדה שלא בזמנה אסורה בימי אבילות, והכי איתוקמא בפרק יום הכפורים (פ"ח א'), דגרסינן התם הזב והזבה והיולדת והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן בלילה, בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול, ואוקימנא בדצלי והוינן בה אי דצלי מאי טעמייהו דרבנן ופרקינן קסברי רבנן טבילה בזמנה מצוה.
וראיתי בתוספות שהם ז"ל מפרשים דאפי' טבילה שלא בזמנה נמי מותרת לדברי הכל, אלא תנא קמא חיובי מחייב לבעל קרי לטבול כל היום ורבי יוסי פטר ליה מן המנחה ולמעלה בדצלי, הא אם רצה טובל הוא בין בזמנה של טבילה בין שלא בזמנה, וכך הם גורסים ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו צריך לטבול, תדע דהא אידך ברייתא קמייתא קתני התם כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך עד המנחה, והא האי תנא קסבר טבילה בזמנה לאו מצוה ולפיכך מן המנחה ולמעלה לא, ואם כן חייבי טבילות ונדה ויולדת למה הן טובלין, אלא ש"מ שכל חייבי טבילות מותרין לטבול אם רצו ובעל קרי חייב לטבול עד המנחה, ומן המנחה ולמעלה אם רצה טובל.
ואין הדרך הזו מחוורת לי, שגרסת כל הספרים וכן בתוספתא מן המנחה ולמעלה לא יטבול, ועוד אי בטבילה שלא בזמנה למה לי למיתני כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה, שלא בזמנן כולן בין ביום ובין בלילה הן טובלין, אלא רישא בטבילה בזמנה, וסיפא קתני בעל קרי עד המנחה אע"ג דהוא שלא בזמנה דמסתמא לאו ברואה קרי ביום הכפורים איירי. והאי דקתני באידך ברייתא ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול ולא פליגי רבנן נמי ארישא בזב וזבה דלא יטבלו כיון דסבירא להו טבילה בזמנה לאו מצוה, משום דאיכא זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכדאיתא בדוכתא במסכת ברכות (כ"ו א') כך נראה לי, אי נמי חדא דאית בה תרתי קמ"ל. ובספר הישר פוסק דטבילה בזמנה לאו מצוה כדתנן (יומא פ"ח א') דיה טבילה באחרונה, וליתה להך מתניתין דקתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן אלא הלכתא כר' יוסי, ולא כן פסקו הגאונים ז"ל.
ירושלמי בפרק היה קורא [ברכות פ"ב ה"ז], תני מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין. אמר ר' יוסי בר' בון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה כאכילה ושתיה. הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל אסור ברחיצה שאינה של תענוג. עלו לו חטטין מותר. ונראה מכאן שהיו במקצת המקומות נוהגין הקרובים והמברין להרחיץ את האבלים קודם הבראה, לפי שעשו הרחיצה כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה מפני שהן צריכין להעביר מהן זוהמת מתים והשיבתא המתחוללת עליהן והיו מתירין זו הרחיצה הראשונה, ואחר כך היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה. וגמרא דילן בדרבן גמליאל לית ליה האי מנהגא, ואי נמי אית ליה, דלמא רחיצה שניה רחץ בלילה לפי שלא היתה דעתו מיושבת עליו בכל יום עד שירחץ בחמין בשעת שכיבה ויסוך בשמן ערב כמנהג שלהן. הילכך אי איכא דוכתא דנהיגי בהרחצה זו אין ממחין בידן.
ואשה בימי אבלה לא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט, דכל הני באבילות כרחיצה דמי ואסור, דתניא (מ"ק כ' ב') וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, והתם אמרינן (תענית י"ג ב') אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה בימי אבל אביה ואוקימנא אכיחול ופיקוס דבוגרת מותרת ונערה ואשת איש אסורה, הא ברחיצה דחמין אפי' בוגרת אסורה משום דאפשר בצונן, וכן הלכה. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה שמת אביה כל שלשים יום.
בנעילת הסנדל כיצד אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך מכלל דכולי עלמא אסירי, דכתיב בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך, הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק ודום דממת המתים כלומר כדרך שעושין למתים, ואבל אחר לא תעשה אלא פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגלך אלמא הני כולהו לשאר אבלים אסירי, ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] פירשו האנק דום מתים מכאן שהוא צריך לצווח על המתים, אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל, פארך חבוש עליך אלו תפילין, ונעלך תשים ברגליך מכאן שאסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות את פניו, וליכסיניה מלרע אמרין פומיה הוא חשיש, ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים, מנין שהגדולים הולכין אצל הקטנים דכתיב אל תבא בית מרזח וגו'. באבל (פ"ה) תניא אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. וכי אסור במנעל וסנדל הני מילי בשל עור אבל אנפיליא של בגד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר דהתם ביום הכפורים (ע"ח ב') אמרינן אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים אמינא ליה בתענית צבור מאי אמר לי לא שנא ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק, והוא הדין לסנדל של עץ, דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור דכתיב ואנעלך תחש, ואם מחופה עור אסור וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות ה' והדברים עתיקים. ואם מחמת עקרב מותר דגמרינן מיום הכפורים. והחיה תנעול את הסנדל כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים. וחיה שאמרו כל שלשים יום.
בתשמיש המטה כיצד (מ"ק ט"ו ב') אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וגו' מכלל דמעיקרא הוה אסיר בתשמיש המטה פי' משום אבלות הילד, ולאחר שבעה קאמר, והא דכתיב לעיל מיניה כאשר ראה דוד שמת הילד ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו, ההוא קודם שנקבר הילד עשה שעדיין לא חל אבלות עליו, ולא עשה כן אלא בשביל שהיה רוצה לבא ולהשתחוות בית ה' כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול, אבל לאחר שבא מהשתחוות נהג אבלות שבעה. עוד יש לומר כי אותו הילד בספק היה לדוד אם היה בן קיימא אם לאו, וכל זמן שהיה חי וחולה היה מתענה עליו שיחיה ולא סך ולא כבס בגדים כאילו היה אבל, וכן לענין תשמיש לא היה משמש כאילו היה אבל, וכשראה שמת רחץ וסך וחלף שמלותיו כאלו עברו ימי אבלו לפי שאין עליו דין אבלות דאגלי ליה מילתא שלא היה בן קיימא. ומשום דחזינן ביה בדוד שהיה נוהג עליו כל דיני אבלות ברחיצה וסיכה וגיהוץ וקא מימנע נפשיה מתשמיש שמעינן דאבל אסור בתשמיש, כל זה לשון הראב"ד ז"ל.
וזה הלשון האחרון שכתב הרב ז"ל אינו כלום, שלא היה דוד מתענה כל העינוי הזה ומתפלל כל התפלה הזאת על ספק נפל, ועוד מן קודם הקבורה לא גמרינן מידי דלאו אבילות נהיג אלא צערא בעלמא הוה מצער נפשיה כדכתיב ולא אכל עמם לחם, ועוד להכי מימנע מתשמיש כדי שיתפלל בטהרה, ועוד היאך אתה יודע כמה ימים ולילות חלה הילד. ולשון ראשון שכתב הרב ז"ל עולה וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל. והנכון עוד לומר שאין המלך רשאי לנוול עצמו בימי אבלו כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים דתנן (יומא ע"ג ב') המלך והכלה ירחצו את פניהם, וכן אמרו (ירו' סנהדרין פ"ב) שאינו חייב בכפיית המטה כשהוא אבל. ובר מן דין מאי קושיא, רחץ וסך להעביר מעליו הזוהמא והעפר ששכב לארץ, והחליף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע כשמת הילד דתניא (מו"ק כ"ד ב') אם בא להחליף מחליף ואינו קורע.
אמר ר' יוחנן אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה אמר רפרם בר פפא תניא באבל רבתי אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו.
בכתובות (ד' ע"ב) תניא אע"פ שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו לא שנא באבלות דידיה ולא שנא באבלות דידה. כתב הראב"ד ז"ל אבל אינו צריך להרחקה אחרת אלא של תשמיש, שהרי אמרנו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שהיא מותרת לאכול עמו ואפי' בקערה אחת. ומשמעתא דכתובות בפרק ראשון (ד' ב') משמע שהיא מותרת לישן עמו במטה והדעת מכרעת שעל ידי דבר חוצץ קאמר, מיהו משום לך לך אמרי[נ]ן [ל]נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב מיבעי ליה לארחוקי שלא תישן עמו במטה כלל, כל אלו דברי הרב ז"ל.
וחכמי הצרפתים ז"ל כתבו ההיא דאמרינן בכתובות ונוהגת עמו אבלות מאי לאו עמו במטה, לאו שניהם במטה אחת, אלא הכי קאמר מאי לאו כופה היא מטתה ונוהגת אבלות עמו במטה כפויה שלה, ומשום יחוד קתני עמו לאשמועינן דמתיחדין הן, ועמו היא ישנה ולא עם הנשים, לא עמו בבית, ולא משום יחוד נקט לה אלא שאינה נוהגת אבלות אלא בפניו, ולאפרושי בין עמו בבית דהיינו בפניו קאמר עמו במטה דהיינו ביחוד, ולא במטה אחת כלל קאמר, תדע דהא קתני כופה מטתה ואילו מטה שלו הרי כפויה היא. ומיהו היא בבגדה והוא בבגדו מותר, דהא אשתו נדה לדברי הכל אינה מוזגת לו את הכוס ואינה מצעת את המטה ואינה מרחצת פניו ידיו ורגליו ואילו היא בבגדה והוא בבגדו איכא דשרו בפרק קמא דשבת (י"ב ב'), אלמא חמור הוא מזיגת הכוס יותר משינה דהיא בבגדה והוא בבגדו במטה אחת משום דאיכא שינוי, הלכך גבי אבלות דשרינן מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים כל שכן היא בבגדה והוא בבגדו דשרי לכו"ע, וההיא דכתובות נמי מצינן לפרושה עמו במטה היא בבגדה והוא בבגדו דשרי לכו"ע, אלו דברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל והדברים נראין הם.
ודוקא אבלות דעלמא, אבל מת אביו של חתן או אמה של כלה והכניסו מת לחדר וחתן וכלה לחופה, דנוהגין שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהגין שבעת ימי אבלות אסורין ביחוד, דתניא כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים מאי טעמא אבילות דעלמא חמירא להו אבלות דהכא כיון דאקילו בה רבנן דקתני נוהג שבעת ימי המשתה קילא להו ואתי לזלזולי בה, הלכך כל אותן הימים בין שבעת ימי המשתה בין שבעת ימי אבלות הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, וכתב הראב"ד ז"ל מהלשון הזה נלמוד דלא סגי בחדא מינייהו אלא צריך להיות בבית אנשים ונשים, והוא ישן לצד אחד עם האנשים והיא ישנה לצד שני עם הנשים, ודוקא בלילה אבל ביום מותר להתיחד עמה כשאר הנשים, ואינו אסור אלא בתשמיש אבל בשאר מיני פרישות כגון מזיגת הכוס והצעת המטה ודאי מותרת, ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק וכיוצא בהן מותר, כך כתב הרב ז"ל, וכבר הורה זקן.
ועוד כתב הרב ז"ל איכא מאן דאמר דאי מתרמי ליה לאיניש אבלות ברגל שצריך כמו כן שיישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, משום דדמי האי אבלות לאבלות דחתן דמזלזלין ביה דלא נהגי אבלות ברגל, וקיימא לן דאסור בתשמיש המטה דאמרינן דברים שבצינעא נוהג, הילכך בעינן הרחקה יתירא כי הכא, ולי נראה דשאני רגל משבעת ימי המשתה משום דשבעת ימי המשתה אית בהו אפושי שמחה לשושבינין ולכל בני חופה אבל שמחת רגל לית ביה כי האי גוונא דאי לא תימא הכי שבת נמי הא לא נהיג ביה אבלות אלא דברים שבצנעא, וגבי שבת לא אשכחן מאן דאמר שיהא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים אלמא טעמא דשבעת ימי המשתה משום אפושי שמחה דקא מפשי בהו משו"ה אתו לזלזולי באבלות דידיה וכן הלכתא, ע"כ כתב הרב ז"ל.
ולי נראה דטעמא דמילתא כדמפרש בגמרא משום דקתני נוהג שבעת ימי המשתה תחלה, דהאי גברא מת לו מת תחלה ואע"פ שחלה עליו אנינות הקילו עליו חכמים ונתנו לו רשות לקבוע רגל שלו בימים הללו הראויין לאבלות ודחו אבלותו עד לאחר זמן, וזו קולא גדולה היא ולא התירוה אלא באביו של חתן ואמה של כלה, ואלו ברגל ממש הרגל הוא שקבע עצמו ואין בזה קולא דאתי עשה דרבים דמעיקרא ודחי עשה דאבלות, אבל כאן חכמים קבעו לו רגל לעצמו וסבבו עליו לדחות ממנו אבלות דמעיקרא ומשו"ה קילא ליה. הילכך מי שנכנס כבר לחופה ובעל ומת לו מת בתוך חופתו אינו אסור ביחוד. וכן לשון הגמ' מוכיח.
נמצינו למדין, בדברים שבינו לבינה באבלות, שהוא אסור כל שבעה בתשמיש, ולא בשאר מיני פרישות, מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו ואוכלת עמו אפילו בקערה אחת ומחבקה ומנשקה כדברי הרב ז"ל, ומתיחדת עמו בין ביום ובין בלילה וישנה עמו במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה, אבל בלא בגדיהם אסורין אפילו בסינר מפסיק, וכן בשבת וכן ברגל הכל דין אחד הוא. חתן שמת אביו או אמה של כלה שמתה קודם ימי חופה, כל מקום שנוהג שבעת ימי המשתה תחילה ואח"כ נוהג ימי אבלות אסור להתיחד עמה בזמן בעילה בלילה כל אותן ארבעה עשר יום, וצריך בכולן שיישן הוא בין האנשים ואשתו בין הנשים, ומותר בשאר קריבות האמורות למעלה. נכנס לחופה והתחיל ימי משתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתיחד עמה כשאר אבלים, והוא שבעל אבל לא בעל לעולם אסור ביחוד בין בחול בין בשבת.
<h2>דף יז:</h2>
תנו רבנן (מו"ק י"ז ב') כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד כגון הבא ממדינת הים שהלך להרויח ומבית השביה והיוצא מבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים וכל הנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו אסורין לגלח בימי אבלן, והתניא מותרין אמר רב חסדא אמר רב הונא כי תניא מותרין בשתכפוהו אבליו, דתניא תכפוהו אבליו בזה אחר זה הכביד שערו מיקל בתער אבל לא במספרים ומכבס במים אבל לא בנתר ולא בחול, פירוש לשאר אנשים תכפוהו אבליו צריך שנוי בתכבוסת ובתספורת, אבל הבא ממדינת הים וחביריו שלא היה לו שהות לגלח עד שתכפוהו אבליו זה אחר זה מותרין לגלח כדרכן בתער ובמספרים ואפילו בתוך שבעה, דהא מתניתא מיקל בתער בתוך שבעה היא דומיא דכיבוס כסותו במים, ובאלו שאמרו במועד התירו בהן כדרכן. לרבינו האי ז"ל תער ומספרים משונין זה מזה, ותער בלשון תורה הוא מספרים בלשון חכמים, וכן מתרגמינן אותו, והוא אלמוס העשוי לגילוח ולהשחתה, ואשר אינו משחית לגמרי קורין לו חכמים תער. ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ב] מיקל בסכין ובמספורת אבל לא במספרים, כך מצינו בהלכות הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ובעל הערוך ז"ל הקשה מהא דגרסינן בנזירות (מ' ב') מיקל אדם כל גופו בתער, והוינן בה ומתרץ הא בתער הא במספרים, והא רב תער קאמר, כעין תער. ובודאי שתשובה זו של גאון ז"ל משובשת היא, דתער בין בלשון תורה בין בלשון חכמים הוא המשחית לגמרי, כדאמרינן בקידושין (ל"ה ב') איזהו גילוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער, ומשחית לגמרי הוא, ולא הזכירו בו גילוח אלא למעט המלקט במלקט שיש בו השחתה ואין בו גילוח, דכל שער ושער מלקטו ועוקרו לעצמו, אבל התער משחית לגמרי הוא, ומספרים בין בלשון תורה בין בלשון חכמים יש בהן גילוח ולא השחתה, וכן מזכירין בכל מקום גילוח דהשחתה בתער ולא במספרים, והחמירו מדבריהם במספרים כעין תער כדאיתא התם בנזירות, וזו שאמרו כאן מיקל בתער הטעתו לגאון ז"ל בפירוש זה כסבור לומר דמפני שאין בו השחתה התירו כאן, ולא היא דהכא לאו משום השחתה שרינן, דאטו גילוח באבל מותר הוא, אלא הכא במיקל משער ראשו ומספר ממנו קצת עסקינן כדקתני בהדיא, והדבר ידוע שהחותך מן השער קצתו אין דרכו לעשות בתער, ואי אפשר לגלחו כהוגן אלא בזוג של מספרים, ומשום שהוא שלא כדרך המתגלחין ובשינוי מותר, וזהו שאמרו בירושלמי [שם] בסכין ובמספורת שהתער בכאן כסכין הוא. ולשון התרגום שהזכיר הגאון ז"ל אינו כדבריו, שתרגומו של תער מספר בארמית לשון יחיד, והוא הסכין המחודד המשחית השער, ומספרים בכל מקום לשון רבים והוא הזוג המגלח הנקרא אלמוס, ודברים פשוטים הם. גופא דברייתא בתוספתא [מו"ק פ"ב ה"א], כל אלו שאמרו מגלחין במועד מותרין לספר בתוך שלשים של אבל. אע"פ שהתירו לו לספר לא יספר ברשות הרבים אלא מספר הוא בצינעא בתוך ביתו, פירוש בין באבל בין במועד. וכן הלכה.
בתספורת כיצד (י"ד ב') אבל אסור בתספורת מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא מיחייבי. ת"ר (כ"ב ב') על כל המתים כולן מספר לאחר שלשים על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו. תנו רבנן (י"ז ב') כשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניו בימי אבלו דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ולא שנא צפרנים דיד ולא שנא צפרנים דרגל כולהו שרו, מיהו הני מילי בשיניו אבל בגנוסתרא אסור דאמר רב חייא בר אשי אמר רב ובגנוסתרא אסור. וכתב רבינו הגדול ז"ל מיהו חזינן למקצת רבואתא דאמרי דוקא בתוך שלשים אבל בתוך שבעה אסור, ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו בתוך שבעה שרי. ומסתברא כרבינו הגדול ז"ל מעובדא דשמואל ופנחס (י"ח ע"א) דשמואל איתרע ביה מילתא בפנחס אחוה על לגביה שמואל למישאל טעמיה מיניה חזינהו לטופריה דהוו נפישן טובא אמר ליה אמאיט לא שקלת להו, אלמא שרי, ומיעל לאבל ומישאל טעמא מיניה תוך שבעה הוא כדפרשינן לעיל. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב לאחר שבעה בגנוסתרא נמי מותר. ומדברי רבינו הגדול ז"ל נלמוד שכל שלשים אסור בגנוסתרא.
<h2>דף יח.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב זוג בא מחמתן לפני רבי ובקשו ממנו צפרנים והתיר להם ואם בקשו ממנו שפה התיר להם ושמואל אמר אף בקשו ממנו שפה והתיר להם. אמר אביטול ספרא משמיה דרב שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת, פי' שפה נקראת מה שמזוית לזוית והיינו מה שלמעלה מן הפה כנגד כל פתיחת הפה והכל מותר לגלח, הנחה הוא שם אחר והוא מה שכאן ומכאן לפתיחת הפה, וקורין אותו כך לפי שדרך המתגלחין להניחו עם הזקן וכל שמעכבת אכילה מגלחין ממנה באבילות. רב אמי אמר ובשפה נמי כל שמעכבת, כלומר אף בשפה אין מתירין לגלח הכל אלא מה שמעכב בלבד. אמר רב נחמן בר יצחק ולדידי כל שהוא כשפה המעכבת דמי לי דאנינא דעתאי. כתב הראב"ד ז"ל דברים הללו דוקא במועד נאמרו אבל באבילות אסור, דתניא באבל רבתי (פ"ז) לתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו, וראיה לדבר (ש"ב י"ט) ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל התיר שפה כל שמעכבת בתוך שלשים, ובתוך שבעה אסור, וכן פסקו בפסוקות ובגדולות, ומסתברא שאף בתוך שבעה נמי מותר, וזו ממחלקותו של רבינו ז"ל בצפרנים שהכרענו לו בראיה דבתוך שבעה נמי מותר, ואינו בדין שיתלכלך באכילה בשפה והנחה כל שמעכבין.
ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] מצינו כן שפה ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל אסור, ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר, מאן דאמר ברגל מותר בשיש שם רגל, ובאבל אסור בשאין שם רגל, ומאן דאמר ברגל אסור בשיש שם הערמה ובאבל מותר בשאין שם הערמה, ר' חייא בר אשי בשם רב אמר הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן, רבי יעקב בר אחא רבי שמעון בר אבא משמיה דרב הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהלכות אבל, רב אמר שפה כנטילת צפרנים לכל דבר, אמר ר' ירמיה ובלבד בנוטות כלומר שנוטות ויוצאות על הפה ומעכבות, ר' סימון בשם ר' חנינא זוג בא לפני רבי בשפה ובנטילת צפרנים והתיר להם, עד כאן גירסא ירושלמית. ולמדנו משם מפורש שהשפה כל שמעכבת מותרת לאבל, להוציא מדברי הראב"ד ז"ל וכן הדברים האלו מראין כדעתנו שהתרנו אפילו תוך שבעה כדין הצפרנים. קצרו של דבר אבל כל שלשים אסור לספר אחד ראשו ואחד זקנו ואפילו של בית הסתרים, אלא כל שמעכב באכילה נוטלו אפילו במספרים ואפילו בתוך שבעה בין למעלה מן הפה בין מן הצדדין, ומותר ליטול צפרנים בשינים וביד בתוך שבעה, אבל בגנוסטרא אסור כל שלשים יום.
<h2>דף יט:</h2>
אמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה כמאן כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו, וכן ביום שלשים מקצת יום שלשים ככולו. וחכמי הצרפתים ז"ל אמרו נהגו לעשות מקצת היום ממש באבלות, אבל ליל שביעי אין עולה לו למקצת היום. ויש שנתלין במה שאמרו לענין זקיפת המטה בערב שבת ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה, ואמאי הא קודם שזקף משעה שחשיכה יצא עליו מקצת היום ויצאו להם שבעת ימי אבלות. ועוד נתלין בזו שאמרנו כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה, וכן אמרו שם באבל שבא ביום שביעי והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית אלמא ביום השביעי עצמו נוהגין מקצת באבלות. ועוד שנינו (מגילה כ' ב') לענין שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה ומפרשינן עלה בגמרא טעמא כיון דבעיא ספירה ספירה ביממא היא, ותניא נמי בפרק בתרא דנדה (ע"ב א') ושוין בטבילת לילה לזבה שאינה טבילה אלמא אין מקצת הלילה ככל היום במנין שבעה.
ודעתנו אנו נוטה להקל, ומה שאמרו עמדו מנחמין מאצלו מותר משום דמקצת היום ככולו אם רצה לנהוג כולו באבלות נוהג, והם שהיה דרכן שיבאו מנחמין אצלו ביום שביעי לנחם ולברך ברכת רחבה היאך יהא האבל מותר ברחיצה ואח"כ ינהוג עמהן כאבל, אבל אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול מנעליו ושלא יבואו מנחמין אצלו ביום השביעי כלל הוא הדין והוא הטעם. וזה שאמרו מהא דאמרינן ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה אינה ראיה לדבריהם, שהרי ודאי צריך הוא לנהוג במצות הנוהגות באבל כל שבעה, וכיון שכל היום מן האבלות הוא כל שלא נהג אבלותו בשחרית נוהג בו ערבית, ואדרבה היא הנותנת והיא הראיה ומכרעת דעתי להקל, שאם תאמר כל הלילה ומקצת היום חייב לנהוג אבלות פשיטא, משום יום אחד למה לא יהא חוזר וכופה, אלא לפי שמקצת הלילה ככל היום וכבר יצא מן הזמן שהוא עליו חובה ורשאי לנעול מנעל וסנדל ושאר גזרות שבעה סד"א לא יהא צריך לכפות, קמ"ל אין מקצת היום פוטרו עד שינהגו בכל גזרות שבעה ואע"פ שנהג במקצתן.
וספירת שומרת יום כנגד יום שאמרו אינו ענין, דהתם מזבה גמר דכתיב בזבה וספרה לה שבעת ימים, ובזב נמי כתיב ספירה, וכולן טבילתן ביום, ודינא אחרינא הוא שאין מקצת יומן ככולו שהרי אם ראו אפי' בסוף היום סותרין כל שבעה. אלא אדרבה מינה ראיה, שהרי אמרו בפסחים בפרק כיצד צולין (פ"א א') לר' יוסי דאמר בשומרת יום כנגד יום מכאן ולהבא היא מטמאה דמקצת היום ככולו אלא זבה גמורה היכי משכחת לה כלומר היכי משכחת לה שלשה ימים רצופין דהא מקצת היום ככולו ומוקים לה בשופעת, ואיבעית אימא ברואה שני בין השמשות, אלמא כל שמקצת היום ככולו בספירה ואינו סותר, מקצת לילה נמי ככל היום, ואע"ג דלרבנן בעיא שימור דמקצת היום כדאמרן, התם אכתי מימי זיבה היא דהא סתרה כל יומא, אבל לרבי יוסי דאמר מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה, מקצת הלילה נמי ככל היום. וכן פירש רש"י ז"ל שם בפרק כיצד צולין כלשון הזה, ולפי הדברים למאן דאמר מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירה ולא בעינן עד שיעלה עמוד השחר לגמרי, מדלא קאמר משכחת לה ברואה בלילות, והיינו דוקא לרבי יוסי דאית ליה מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה דאילו לרבנן הא תנן במתניתין ובברייתא שאין מקצת הלילה עולה וכדפרישית. ושוב מצאתי בנמוקי הצרפתים ז"ל רבינו יעקב התיר בשעת הדחק לאבל לרחוץ בליל שביעי.
<h2>דף כ:</h2>
וכתב הראב"ד ז"ל אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים, חוץ מן הקריעה שאם לא קרע בשעת חיובו אינו קורע אלא תוך שבעה, כענין שאנו אומרים במי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק לקרוע תוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע בשאר מתים, וסמך הרב ז"ל סברא זו שלו מדתניא לקמן קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל, מדלא תנא הקובר את מתו ג' ימים קודם הרגל וקתני קיים שמע מינה בעינן קיום אבלותו קודם הרגל, הא אם עבר ולא קיים שוגג או מזיד אין רגל מפסיקו שלא יהא חוטא נשכר, ומינה יליף לכל אבל שלא נהג אבלות בזמנו שנוהג כל שלשים, עשה הרב ז"ל דבר זה כנדרים דתניא (נדרים כ' א') מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר.
<h2>דף כא.</h2>
עוד הקלו מקצת החכמים ואמרו שאינו אסור בדברי תורה אלא יום ראשון, מדאמרינן לגבי תפלין רבא אמר כיון שהניח שוב אינו חולץ והא רבא דאמר הלכה כתנא קמא דאמר שלשה, מצוה שאני, אלמא משום דמצוה הוא לא אסרוהו בתפלין אלא יום ראשון, הילכך דברי תורה נמי מצוה הוא ואינו אסור בה אלא יום ראשון בלבד, ואין זה נכון דאם כן תשמיש המטה נמי מצוה הוא בעונה וכדתניא רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן, אלא בין שלשה ליום אחד משנינן מצוה שאני אבל דברי תורה דכתיב בהו משמחי לב כל שבעה הן. ועוד לא דמי לתפלין דהא פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית כדאמרינן. תדע דהא ברייתא קמייתא קתני באלו דברים שאבל אסור בהן מלאכה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה ודברי תורה, ולא קתני תפלין ושאלת שלום משום דאין נוהגות כל שבעה.
באבל (פ"י) תניא חכם רב תלמיד חכם שמת לו מת באין ויושבין לפניו ונושאין ונותנים לפניו בהלכות אבלים, אם טעו משיבן בשפה רפה, והוא אינו שואל ואם רצה מדבר על ידי עצמו ואם לאו נותן רשות למי שידבר על ידו. מעשה בשמעון בנו של ר"ע שמת והיה יושב ודורש כל היום כולו, וזה היה מעשה ברבי שהיה יושב ודורש כל היום כולו. הך סיפא ברבים צריכין לו היא ואפילו בהלכות אחרות דורש, ורישא אינו שואל (נ"א אינו דורש) אבל משיב בהלכות אבלים, וכן בכל אדם.
בהנחת תפילין כיצד, אבל אסור להניח תפילין מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכולי עלמא אסירי. ת"ר (מ"ק כ"א א') אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משלישי ושלישי בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ. טעמא דר' אליעזר דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, טעמא דר' יהושע דכתיב ואחריתה כיום מר. ומסקנא הלכה כרבי יהושע בהנחה וכיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ ואפי' באו פנים חדשות. ופירש רש"י ז"ל הא דקאמרינן שני ימים אסור להניח תפילין ומשני ושני בכלל מותר להניח, דשני ימים אסור בהם ומקצת שני ככולו, וכן שלישי לר' אליעזר, וכך נמי פי' הראב"ד ז"ל לרבי אליעזר שנים הראשונים כולן ומקצת שלישי אסור דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה ואין ימי בכי פחות משנים, וכתיב ויתמו אלמא שלמים בעינן שמשלים עליהם מן השלישי, וטעמא דר' יהושע דכתיב ואחריתה כיום מר מדכתיב כיום ולא כתיב יום משמע שיש עליו תוספת מן השני כמעט. ולפי הדרך הזו שפירשו ז"ל נראה שבשני אסור, אינו מניח שחרית עד שיתפללו ויעמדו מנחמין מאצלו ולאחר מיכן מניחן כל היום ושוב אינו חולץ.
אבל רבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד דעיקר מררא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר וכן כתבו הגאונים ז"ל בחיבוריהם ובתשובות שלהן. ואנו תמהים למה לא אסרו עליו מקצת השני, ואם סמכו הגאונים בזו שאמרו במסכת סוכה בפרק הישן (כ"ה א') אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר וכתיב לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר והני מילי יום ראשון, זו אינה תורה דהא ביום שני חייב הוא בתפילין אע"פ שמקצת היום נהג בהן אבילות. ונראה לי שכלפי שאמרו לילה לאו זמן תפילין הוא, והנוהג אבלות שני ימים בתפילין על כרחו נוהג בהן שלשה מפני שאינו יכול להניחן בלילה ולענין אבילות מקצת היום ככולו, לפיכך אמרו שלשה ימים הראשונים אסור ומשלישי ושלישי בכלל מותר וכן שני ימים לר' יהושע, ונמצא שמקצת היום הזה נהג בהן כאבל ולא מדין אבלות אלא מפני דין תפלין שאסורין בלילה, ולפיכך לא כתבו רבינו והגאונים ז"ל אלא יום אחד שהוא דין אבילות, ובלילה אם נותן או אינו נותן ענין אחר הוא. והסיוע לדבריהם שמצינו בכל מקום ואחריתה כיום מר עיקר מררא חד יומא לומר שאין יום ראשון תופס לילו כדאיתא בפ' טבול יום (ק' ב') ובפרק קמא דברכות (ט"ז ב').
ובאבל [פ"ו] ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] תני להא מתניתא הכי, אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין בשני נותן תפילין ואם באו בפנים חדשות הרי זה חולצן כל שבעה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר ביום ראשון וביום שני אינו נותן תפילין ובשלישי נותן תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולצן, וזה הלשון סיוע לדברי הגאונים ז"ל.
ומבעיא ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהן, דגרסינן ביומא (ז' ב') אמר רבה בר רב הונא צריך אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה, הילכך מניח להו בישוב דעתו אבל בשעת הבכי ובשעת ההספד אינו מניח.
<h2>דף כא:</h2>
ת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמין, ובאבל (פ"ו) תניא אבל שלשה ימים הראשונים אינו יוצא אחר המטה, משלשה ועד שבעה יוצא בשכונתו אבל לא בשכונה אחרת, פירוש כשמת לאחרים מת בשכונתו יוצא אחר המטה לבית הקברות. והתם תנן אבל שלשה ימים הראשונים אין נכנס להר הבית, מכאן ואילך נכנס ומקיף על השמאל. ואלו שמקיפין דרך שמאל אבל ומנודה ומי שיש לו חולה בתוך ביתו ומי שאבדה לו אבידה מהלך ומקיף על השמאל, שאני אבל אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך, ודוקא להר הבית לפי שהיה מתנחם בנחמה מיד כדקתני בסיפא דהתם, ושלשה ימים הראשונים אינו בדין שיבקש נחמה, דשלשה לבכי. ויש מפרשין מפני תוקף אבלותו שמא יכנס לפנים מן המקום הראוי לו. אבל לבית הכנסת תניא (אבל פ"י) אבל שבת הראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם. ר' יהודה אומר לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לפי שהכל נכנסים לביתו לנחמו, אלא שניה אינו יוצא מפתח ביתו, שלישית יוצא ואינו יושב במקומו, רביעית יושב במקומו ואינו מדבר, חמישית הרי הוא ככל אדם, פירוש שבת ראשונה שבת ממש, ואינו יוצא לבית הכנסת קאמר, כדקתני שניה יוצא ואינו יושב במקומו דהיינו ישיבה בבית הכנסת, וכך שנויה באבל, אבל שבת ראשונה אינו נכנס לבית הכנסת וקתני עלה במה דברים אמורים בביהכ"נ אבל בבית המדרש נכנס אפילו שבת ראשונה, ואין צריך לומר בחול כל שבעת ימי אבלות שאינו יוצא מפתח ביתו כלל ואפילו לבית הכנסת.
לרבינו האי ז"ל ולענין יוצא מפתח ביתו אפילו בשבת ראשונה הכל כמנהג המדינה, היכא דרגילי דמצלו בבית הכנסת מקדים ואתי מצפרא מקמי ציבורא לבית הכנסת, והיכא דרגילים למיתב בביתיה יתיב. ובבבל ובכפרים כולי עלמא נפקי לבית הכנסת, ובכרכים ובמדינות גדולות רובן יושבים בבתיהם ורעיהם וגומלי חסד באין אליהן, ומיעוטא עיילי לבי כנשתא ויתבי במקום אבלים ומצלי. וגאון אחר אמר כיון שגזרו חכמים באבל לא יצא מפתח ביתו לא יצא כל עיקר לא לתפלה ולא לתלמוד תורה מפני ששמחה היא לו, אלא אם כן רבים צריכין לו כדי לזכות את הרבים.
והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל הכריע כמנהג רבינו האי ז"ל לצאת לבית הכנסת ולהתפלל, וכך אמר השתא לבית האבל הולך משלשה ימים ואילך ויושב במקום המתנחמין, לבית התפלה לא כ"ש, ושלשה ימים הראשונים לבית האבל הוא דאינו יוצא הא לבית התפלה יוצא. ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] אשכחן דפליגי תנאי ורבי שמעון אומר אבל בשבת ראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו והוא המיקל שבכולן, והלכה כדברי המיקל באבל, אלו דברי הרב ז"ל. ואינן דברים של עיקר, דלבית האבל יוצא ששתיהן בתי אבלים הם ושם נמי מתנחם עמהן, אבל לבית התפלה אינו יוצא, וכבר אמרו שאפילו להר הבית אינו יוצא כל שלשה, ומכאן ואילך להר הבית יוצא ולא לבית הכנסת. ומה לנו ולדקדוקין הללו כיון ששנוי ומפורש בגמרא בברייתא שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו, להיכן קתני אילימא לשוק מאי יושב במקומו איכא, אלא לבית הכנסת קאמר וכדמפורש בהך ברייתא גופה באבל, וכך מפורשת נמי בירושלמי. ומה שהביא הרב ז"ל משום ר' שמעון אומר אבל שבת ראשונה הולך לבית הכנסת, לא יפה כיון, שהוא סוף הברייתא השנויה בגמרא שלנו, וכך היא מתחלתה שנויה שם, אבל שבת הראשונה אינו הולך לבית הכנסת, שניה הולך ואינו יושב וכו', ר' יהודה אומר אי אפשר לומר שבת ראשונה וכו', ר' שמעון אומר אבל בשבת ראשונה הולך לבית הכנסת ואינו יושב במקומו בשניה יושב במקומו ואינו מדבר, בשלישית הרי הוא ככל אדם. ושם פסקו ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כמי שהוסיף בימים, והדבר פשוט הוא דכיון דר' שמעון דברייתא ירושלמית זו פליג אתנא קמא דגמרא דידן ובדידן לא תנינן לה לדר' שמעון כלל, ליתה לדר' שמעון והלכה כדברי חכמים דגמרא דידן.
וכל זה לשבור דברי הרב ר' יצחק בן גיאת שהוא מנהיג לאבלים לצאת לבית הכנסת בחול. אבל תשובת רבינו האי שכתבנו למעלה אפשר שהיא עולה, ולא התיר הגאון לצאת לבית הכנסת בחול אלא בשבת לפי שאין אבלות בשבת, ויפרש הגאון שבת ראשונה שבוע של ימי אבלות בחול וכן מפרש רש"י ז"ל, ודקתני בדרבי יהודה שבת שניה אינו יוצא מפתח ביתו, לבית הכנסת קאמר, שאילו למלאכתו יוצא הוא. וכן נהגו כדעת הזאת לצאת בשבת ולא בחול כל שבעה, ויש להן על מה שיסמוכו בדברי הגדה, שכך מצינו בפירקי רבי אליעזר הגדול [פי"ז], ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"ה, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ומנודין, והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות, והנכנס בשעור האבלים והיה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ינחמך, והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והיו אומרים לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע דברי חביריך ויקרבוך, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ומשחרב ביהמ"ק התקינו חכמים שיהו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין אתו על הארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים. ע"כ דברי אגדה זו.
ולמדנו מזה שבשבת יוצא האבל בין להר הבית בין לבית הכנסת ושפמו מכוסה, ואע"פ שאין אבילות בשבת כיון שיש לו מנעלים ברגליו מותר, ועושין כן להכיר בינו ובין המנודה, ויושב על הארץ ויושבין עמו ומברכין בסוף ברכה זו שאמרו נותן שכר טוב לגומלי חסדים, והיא ברכה שלישית שברחבה שחותמים בה משלם הגמול כמו שהזכרנו למעלה (בענין ההתחלה) מפרק בתולה נשאת. וכבר הזכרנו שם מה שאמרו במסכת סופרים בשבת שאין אבלות בפרהסיא כר' אליעזר בן הורקנוס דאמר ראה שלמה וכו' עד הולך לבית הכנסת ומוצא שם האבל וכל קרוביו ואומר עליהם ברכה, והיא ברכה זו שהזכרנו משלם הגמול ואחר כך אומרים קדיש וכפי מה שסדור למעלה. הרי הרווחנו והרחבנו בזה הענין אע"פ שראוי לקצר בו מפני המנהגות המשתנים בכך.
בשאלת שלום כיצד אבל אסור בשאלת שלום מדקאמר לי' רחמנא ליחזקאל האנק דום. ת"ר אבל ג' ימים הראשונים אינו שואל ואינו משיב, כלומר אם לא ידעו בו ושאלו בשלומו מודיע להם שהוא אבל ואינו משיב להם שלום, משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל, משבעה ועד שלשים שואל ומשיב כדרכו. ורמינן עלה והתניא מעשה ומתו בניו של רבי עקיבא ובאו כל ישראל והספידום הספד גדול ובשעת פטירתן עמד ר' עקיבא על ספסל גדול ואמר אחינו בית ישראל שמעו אפילו שבעה בנים חתנים קבר מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם, ואם בשביל כבוד עקיבא באתם כמה עקיבא בשוק, אלא כך אמרתם תורת אלהיו בלבו לא תמעד אשוריו וכל שכן ששכרכם כפול לכו לבתיכם לשלום, אלמא מותר בשאלת שלום, ומפרקינן כבוד רבים שאני, ומסקנא שלשה ימים הראשונים אינו שואל ואם שאלוהו אחרים בשלומו מודיע להם שהוא אסור להשיב, משלשה ועד שבעה אינו שואל ואם שאלו בשלומו משיב להם שלום, משבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שאחרים שרויין בשלום, אבל אחרים אין שואלים בשלומו שהוא אינו שרוי בשלום, ואין צריך לומר שאם שאלו בשלומו משיב כדרכו ואינו צריך להודיעם שהוא אבל. לאחר שלשים הרי הוא כשאר כל אדם, והני מילי בשאר קרובים אבל על אביו ועל אמו הוא שואל בשלום אחרים לאחר שבעה, אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים עשר חודש, ותניא המוצא את חבירו אבל בתוך שלשים יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו, לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין כדרכו אבל מדבר עמו תנחומין מן הצד. מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו ולדבר עמו תנחומין, מצאו בשוק אומר בשפה רפה ובכובד ראש, ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש אינו מדבר עמו תנחומין אבל מדבר עמו תנחומין מן הצד. אמר ר' מאיר המוצא אבל לאחר שנים עשר חודש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה לאדם שנשברה רגלו וחיתה ומצאו רופא בשוק אמר לו כלך אצלי שאני שוברה וארפאנה כדי שתדע שסמנין שלי יפין הן.
<h2>דף כב:</h2>
בשמחה כיצד, אבל אסור בשמחה כל שלשים (וכן הוא אומר) ותנו רבנן על כל המתים כלן נכנס לבית השמחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש. ומדאמרינן הכא שנים עשר חודש ואי אפשר לי"ב חדש בלא רגל, שמע מינה שאין רגל מפסיק כלום באבילות דאביו ואמו בין בשמחה בין בתספורת וגיהוץ, אלא עד שיגיע זמן שקבעו להם חכמים. אמר רבה בר רב הונא ולשמחת מרעות מותר ליכנס לאלתר והני מילי בפורענותא אבל באריסותא לאחר שלשים, פי' שמחת מרעות היא סעודה שעושין רעים זה לזה אוכלין ושותין עם זה היום וחוזרין ואוכלין עם זה למחר, כענין שכתוב ועשו משתה בית איש יומו ואע"פ שאוכלין ושותין ושמחים אין בה שמחה כל כך כמו שיש בחופת חתנים ומשום הכי מותר, והני מילי לפרוע היום מה שאכל עם חביריו אבל שיתחיל הוא לעשות להם מרעות אסור עד לאחר שלשים. כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות על אביו ועל אמו בין כך ובין כך עד לאחר שנים עשר חדש.
באבל [פ"ט] תניא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שימלאו לו שלשים, על אביו ועל אמו אסור כל י"ב חודש, ואם היתה חבורה לשם מצוה כגון קדוש ראש חודש מותר. וכתב הראב"ד ז"ל וכן משיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים שאם לא יעשה הוא ולא יכנס לשם יבטל המעשה מותר, וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך לאביו ולאמו, אבל תוך שלשים לכל סעודת מצוה שבעולם אסור, שהרי אפילו לישא אשה אסור כדאמרינן כל שלשים יום לנשואין. ולי נראה דחבורת מצוה כגון קידוש ראש חדש וכן אכילת קדשים וחבורת הפסח אע"פ שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר לאחר שבעה, וברייתא דקתני ואם היתה חבורת מצוה ארישא נמי תניא. ומשיא יתום ויתומה אינו מחוור להתיר לזה סעודה שלהם.
ונהגו מקצת החכמים להקל בכניסת בית המשתה ולהסב שם בשעת שמחה ובשעת סעודה, והם אומרים שלא אסרו אלא לאכול עמהם במשתה אבל כניסה בלבד מותרת שאין שמחה בלא אכילה ושתיה. ובהלכות הרב ר' יהודה הנשיא אלברגלוני ז"ל כתוב כך, וכתב אחד מן המחברים הכי על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש וכן עמא דבר שנכנסין בתוך שנים עשר חדש לחופות לשמוע ברכה או לבקר אבל לא לאכילה, ויש מחמירין שאין נכנסין כלל, עד כאן. ולדעת המקילין קשה לי אם כן שמחת מרעות בפורענותא למה התירוה, יעשה להם משתה ויסב עמהם ולא יאכל, ויש לומר אין זה כבודן של חברים לאכול בביתו של זה על שלחנו והוא לא יאכל עמהם. ומסתברא אסור ליכנס לבית השמחה אמרו, בין לאכילה בין ליכנס שם בשעה שהן עסוקין במזמוטי חתן וכלה, שאין אבילות במקום שמחה כדאמרינן בריש פירקין דאלו מגלחין אבל אינו נוהג אבילותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך דאלמא ימי שמחה לאו ימי אבילות וימי אבלות לאו ימי שמחה. והכי נמי משמע בפרק שני דסוכה (כ"ה ב') דקאמרינן וליכלו בסוכה וליחדו בחופה, וכולה שמעתא דהתם משמע דשמחה דחתן בר מאכילה דסעודה היא, והכי נמי משמע בירושלמי הכתוב למעלה בשער הזה.
באיחוי הקרע כיצד, אבל אסור באיחוי הקרע דתנו רבנן על כל המתים כלן שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים ואינו מאחה לעולם, והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. (כ"ד א') כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע על אביו ועל אמו. אותן קרעים מתאחין או אין מתאחין פליגי בה אבוה דר' הושעיא ובר קפרא חד אמר מתאחין וחד אמר אין מתאחין ואף ר' אושעיא סבר אין מתאחין וכיון דמאן דאמר מתאחין יחיד הוא אין דבריו של אחד במקום שנים הילכך אין מתאחין לעולם, וכן הלכה. כי נח נפשיה דרב ספרא סבור רבנן דלא למישלל קרעייהו אמר להו רב יצחק בר אמי תניא חכם שמת כיון שהחזיר פניו מאחורי המטה מיד שולל, פי' בקורע על חכם שאינו רבו קאמר, והוא הדין לאיחוי שמאחה מיד, אי נמי מאחה לאחר קבורה מיד. ותניא באבל (פ"ט) הקורע לשום כבוד הרי זה מאחה מיד, שאילו ברבו כיון שיושב עליו יום אחד באבלות גמורה היאך יהא שולל, לא מצינו שולל בתוך ימי אבלות, ועוד ליתני הרב שמת, אלא נראה על רבו שולל למחר ואינו מאחה לעולם. וכן מצינו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] כד דמך ר' יהודה הורה ר' יוסי לשלול למחר, עד דמך ר' יונה הורי ר' חייא בר בא לנעול למחר. אמר ר' זעירא ולא פליגי מאן דאמר לשלול למחר לנעול למחר מאן דאמר לשלול בו ביום לנעול בו ביום. ושמעינן מינה שאינו שולל כל זמן אבילות. והרמב"ם ז"ל כתב יראה לי שהקורע על חכם שמת מאחה למחר, שאפילו רבו שלימדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד, ואיני יודע למה יאסר בו ביום.
<h2>דף כג.</h2>
תנו רבנן כל שלשים יום לנשואין. מתה אשתו אסור ליקח אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים, ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר, פירוש החמירו בנישואי אשה אחרת כדי שתשתכח ממנו הראשונה ולא יתן דעתו על הראשונה בשעה שהוא עם השניה, כדתניא (נדרים כ' ב') ולא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמר ר' נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשתי נשיו, ועוד שמא יבואו בניו לידי אחת מתשע מדות שיהו בני ערבוביא או בני שנואה. ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני ביטול פריה ורביה. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר בשביל פרנסתן. ומעשה שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואע"פ כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה וכמה לזמן מרובה אמר רב פפא לאחר שלשים יום. ומסתברא דהלכה כר' יהודה דאמר שלישי מותר דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, וכ"כ הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ויש מי שרצה לומר שהקובר את אשתו קודם ראש השנה נושא אשה אחרת לאחר חג הסוכות, שעברו עליו ג' רגלים שר"ה ויוה"כ כרגלים הם, ולאו מלתא היא שלא אמרו שהן כרגלים אלא לגזירת שבעה ושלשים אבל לא שיהיו רגלים בשיעורי חכמים ובלשון תורה, ועוד מן הטעם שפירשנו כדי שתשתכח הראשונה ממנו צריך הרחקת זמן.
ירושלמי [יבמות פ"ד הי"א] בפרק החולץ כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלה שלשים יום, הדא דתימר בנשים אבל באנשים שלשה רגלים, בשיש לו בנים אבל אין לו בנים מיד, בשיש לו מי שישמשנו אבל אין לו מי שישמשנו מיד, בשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד, כהדא עובדא שמתה אשתו של ר' יוסף הכהן ועד שהוא בבית הקברות אמר לה לאחותה לכי וגדלי בני אחותך ואע"פ כן כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים יום, משמע מהאי לישנא דקאמר בירושלמי כנסה ולא הכירה עד שעברו עליה שלשים דמותר לכנוס לאחר שבעה מיד, ולישנא דברייתא דקתני בדידן נמי הכי משמע אין לו בנים מותר לישא לאלתר, דאילו שלשים זמן מרובה קרי ליה. וקשה עלי הדבר לומר כן, שאם אתה מתירו בנישואין ובשמחה למה לא יהא מותר לבא עליה מיד, והרי לא מפני הבעילה אסרנו אותו אלא מפני הנישואין והשמחה אסרנו אותו, ואם הנישואין מותרין הבעילה ודאי מותרת, שכל עצמנו לא התרנו הנשואין אלא מפני הבעילה משום ביטול פריה ורביה. ושמא יש לומר דהתירו לו נשואין כדי שלא יקדמנו אחר ולא התירו לו בעילה ולא סעודת שמחה אלא לאחר שלשים, דליל בעילה היא זמן סעודה לחתן כדאיכא בכתובות, ואע"ג דבעלמא אפילו נשואין בלא סעודה אסורין כל שלשים, כאן התירו לו מפני הצורך שהוא צריך לאשה, אבל עיקר השמחה לאחר שלשים.
ושוב מצאתי באבל (פ"ז) דתניא הכי, במה דברים אמורים בזמן שיש לו בנים אבל אין לו בנים או שבניו קטנים מותר לישא אחרת אפילו לאחר שלשים, ומעשה שמתה אשתו של ר' טרפון ואמר לאחותה באבל הכנסי וגדלי את בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה עד לאחר שלשים, מכאן נראה דבין נשואין בין בעילה הכל אסור עד לאחר שלשים, והאי דקתני בדידן לאלתר משום דתנא שלשה רגלים קאמר הכי, דקתני רישא כל שלשים יום לנשואין בשאר אבלים אבל מתה אשתו לא ישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, ותני עלה שאם אין לו בנים אינו צריך להמתין שלשה רגלים אלא נושא לאלתר כשאר אבלים כלומר לאחר שלשים, ומעשה דר' יוסף הכהן הכי הוה שכנסה לתוך ביתו ולא נשאה אלא לאחר זמן מרובה משעה שנכנסה לבית. ומפני שהיה דרכן שמכניסין את החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה מיד, משום הכי קאמר לישנא דבא עליה במקום כניסה לחופה.
ואי קשיא הא דתניא לעיל מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, ומשמע דבשנשא בתוך שלשים היא דהא קתני לאחר שלשים אינו מדבר עמו תנחומין, נראה לי דגבי אשה כל זמן שלא נשא אשה אחרת שלשה רגלים מדבר עמו תנחומין שהרי אבלותה עליו, לפיכך אם נשא אחרת לאחר שלשים אינו רשאי ליכנס לביתו, אבל בשוק בשפה רפה אומר לו, שכן בכל המתים מדבר עמו מן הצד.
והראב"ד ז"ל מפרש דמותר לישא לאלתר דקתני בברייתא בגמרא דילן לאחר שבעה מיד קאמר, וכי קתני לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה למי שנושא אותה לפרנס בניו הקטנים וכן הנושא מפני שאין לו מי שישמשנו, אבל מי שנושא אותה מפני שאין לו בנים מפני ביטול פריה ורביה דמותר לישא לאלתר כמו כן מותר לבא עליה לאלתר, שאם לא יבא עליה לאלתר למה ישאנה לאלתר. ומה שנראה לי כתבתי.
והתם באבל (שם) שלשים יום לאירוסין שלשים יום לנשואין, כיצד לאירוסין אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום, כיצד לנישואין אסור לעשות סעודת נישואין תוך שלשים יום אבל אם היה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן וכו'. וקשיא לי דהא סוגיין בפרק החולץ דבין אירוסין ובין נישואין בלא סעודה אסורין כל שלשים, ושמא יש לומר דמשום סיפא דקתני אבל אם היה טבחו טבוח ומת אביו של חתן וכו' דשרינן אפילו סעודה משום הכי תנא הכי, או שהוא שיבוש בחיצונה הזאת, אבל ודאי אפילו אירוסין בלא סעודה אסורין כל שלשים, כדתנן (יבמות מ"א א') ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכדמפרשינן עלה בגמרא בדוכתא. ואי קשיא דהכא נמי תניא כל שלשים יום לנשואין ומשמע הא לאירוסין אין צריך שלשים, ההיא רבותא תני סלקא דעתך אמינא בנשואין דאיכא מצוה דקיום פריה ורביה לישתרי קמ"ל. ובתשובה לרבינו האי ז"ל התיר לישא אשה ולעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו, וכן עיקר.
נמצינו למדין שכל האבלים בין איש ובין אשה אסור ליארס ולישא תוך שלשים ואין צריך לומר לעשות סעודת אירוסין או נשואין. לאחר שלשים יום מארס ונושא ועושה סעודה כדרכו. וכן אסור ליכנס לבית המשתה לאכול ולשמוח עמהם כל שלשים, בין במשתה של חופה בין במשתה של רשות כל שאוכלין בחבורה של רבים לשם שמחה אסור. ואם סעודה של קדוש החדש וחבורה של מצוה כגון אכילת פסחים מסב עמהן בחבורה לאחר שבעה, וכן בסעודת מרעות לפרוע להם לאחר שבעה מותר. במה דברים אמורים בשאר מתים אבל על אביו ועל אמו לבית המשתה אסור עד שנים עשר חדש, לנישואין ולאירוסין שלו מותר לאחר שלשים, ועושה סעודה כדרכו. מתה אשתו מותר ליכנס לבית המשתה לאחר שלשים ואסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שני רגלים ונושא בשלישי. ואם אין לו בנים או שהם קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לישא לאחר שלשים כשאר האבלים, וכן היא מותרת על בעלה לינשא לאחר שלשים מפני האיבול, ובלבד במקום שאין לחוש להבחנת הולד שהוא שלשה חדשים על הדרך המפורש בגמרא בפרק החולץ.
והרמב"ם ז"ל כתב בנשואין כיצד אסור לישא כל שלשים ומותר ליארס אפי' ביום המיתה, ולא דק דהא בהדיא איתמר התם כל שלשים נמי לאירוסין, דוק ותשכח. עוד פסק מתה אשתו אסור לישא אחרת עד לאחר שלשה רגלים, ואינו כן אלא נושא בשלישי כר' יהודה. עוד אמר בשלא קיים מצות פריה ורביה או שבניו קטנים או שאין לו מי שישמשנו הרי זה מותר ליארס ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד לאחר שלשים, וזה גם כן שלא כדעתנו ודעת הראב"ד ז"ל. עוד אמר וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד שלשים, ומשמע דנשאת היא מיד, ולא דק דאנן אפילו באירוסין תנן חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה שלשים יום.
בהלכות רבינו הגדול ז"ל אין לו בנים מותר לישא לאלתר מפני ביטול פריה ורביה, כמה בנים יהיו לו ויהא אסור לישא לאלתר, כדתנן (יבמות ס"א ב') לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם, וקיימא לן כבית הלל, ואם היו לו בנים ומתו והיו להם בנים, כבר קיים מצות פריה ורביה דתנו רבנן בני בנים הרי הן כבנים, לא שנא ברא לברתא ולא שנא ברתא לברא או ברא לברא או ברתא לברתא בכולהו קיים מצות פריה ורביה. ודוקא תרי מתרי אבל תרי מחדא לא.
ולענין גיהוץ תנו רבנן כל שלשים יום לגיהוץ אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבש רבי אומר לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד ר' שמעון בן אלעזר אומר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד אביי נפיק בגררתא דסרבלא כרבי, רבא נפיק בחימוציתא רומיתא סומקתא חדתי כר' שמעון בן אלעזר. לרבינו האי ז"ל גיהוץ הוא עבורי חומרתא אמנא, ובלשון ישמעאל צקאל וחומרתא מצקאלא. והתם אמרינן (תענית כ"ט ב') וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואי אמרת נעביד גיהוץ מעברא ליה חומרתא, ובודאי הלכה כרבא שלא אסרו אלא כלים לבנים מגוהצים, אבל אם היו מגוהצין כשהן צבועין מותרין ואם אינן חדשים אע"פ שמגוהצין מותר כאביי, ורבא כותיה סבירא ליה. באבל (פ"ז) תניא שלשים יום לאיבול שלשים יום לגיהוץ שלשים יום לתספורת, כיצד לאיבול ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום, כיצד לגיהוץ אסור ללבוש כלים מגוהצים, ואלו הן כלים מגוהצים כלים היוצאים מתחת המכבש דברי רבי וחכ"א צבועים ולא לבנים ר' שמעון בן אלעזר אומר לבנים ולא צבועים חדשים ולא שחקים ומותר בפונדא ובפסיקיא ובאנפיליא ובכובע של ראש, ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום.
וכתב הראב"ד ז"ל הא דתניא הכא בגמרא שיוצאין מתחת המכבש מדתניא באבל רבתי משמע בין בכלים חדשים בין בכלים ישנים קאמר, דבעינן שיוצאין מתחת המכבש ולמעוטי שאינן עומדין במכבש שאינו מקפיד עליהן והולכין לכאן ולכאן, שאותו גיהוץ אינו כיבוס ומותר ללבשן, שאין בהן הנאת גיהוץ אלא לאותן שכובשין אותן במכבש אחר הגיהוץ מיד. וקיימא לן כרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים והוא שיוצאין מתחת המכבש. נמצא שאסור ללבוש חלוק של פשתן שחתך אותו מן היריעה של תגרין, שזה ודאי יוצא מתחת המכבש ואינו מניח יריעותיו ללכת לכאן ולכאן אלא כובשן מיד ומקפיד בהצעתן אלא למכירה בלבד, או שמא יש לומר מפני שסתרו מן היריעה והחייט תופרו והולך לכאן ולכאן ואינו מקפיד עליו כבר יצא זה מתורת מכבש, וכלים חדשים היוצאין מתחת המכבש שאסורין כגון טלית וסדין או שתפרו תחלה ונתנו לכובס וכבשו תחת המכבש. ועוד נראה לי כשם שאסור ללבוש כך אסור להציע תחתיו ועליו שוכב בלילה, שאין הלבישה דוקא אלא הנאת הגוף, ואם תאמר שהנאת הראיה עם הנאת הגוף דוקא אסרו אבל סדין הנאת הגוף איכא הנאת הראיה ליכא, אם כן ביום נמי משכחת לה היתר אם ילבש אותם תחת בגדים אחרים שלא יראה אותם, אלא ודאי הנאת הגוף הוא העיקר, כל זה כתב הרב ז"ל.
ואין דעתנו מקבלת זו שכתב בחדשים דבעינן בהו יוצאין מתחת המכבש, דהוה ליה למיתני אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים והוא שיוצאין מתחת המכבש, מדקתני היוצאין מתחת המכבש אישנים קאי. ועוד דלא קתני ברבי ור' שמעון בן אלעזר לא אסרו אלא כלים חדשים, וחדשים ולבנים היוצאין מתחת המכבש, אלמא כל דלית ליה ישנים לא מדכר מכבש. והא דאבל רבתי בישנים תניא, דתנא קמא התם לא מדכר חדשים דלא איצטריך, ור' שמעון בן אלעזר פליג עליה ואמר לא אסרו ישנים דמכבש אלא חדשים ולא לבנים שחקים ולא צבועים, וכן דעת הרמב"ם ז"ל כדברינו שלא הזכיר מכבש כלל. וזה ששנו(י) שם באבל וחכמים אומרים צבועים ולא לבנים טעות סופרים הוא אלא וחכמים אומרים לבנים ולא צבועין והיא סברא דרבי בברייתא דגמרא וכאן החליפו סברת התנאין.
עוד כתב הרב ז"ל כל שלשים יום לגיהוץ, פירוש אסור ללבוש כלים המגוהצין בין כלי צמר בין כלי פשתן, ואע"פ שאמרו במסכת תענית (כ"ט ב') כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ הרי אמרו אע"פ כן אסור ללבשן בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, וכשהתירו כלי פשתן לגיהוץ לא התירו אלא לכבס ולהניח מה שאין כן בכלי צמר כדאיתא התם, והכא גבי אבל מותר לכבס בתוך שלשים ולהניח אפילו כלי צמר, ולא אסרו אלא ללבוש והכי איתא באבל רבתי, עד כאן דברי הרב ז"ל. ורואה אני את דבריו ולא לענין כוונתו, דלתנא קמא דאית ליה כלים ישנים כלי פשתן ישנים אינן בכלל, לפי שאינן מתגהצין כהוגן ואין זיעה וטינוף יוצאה מהן לגמרי אלא כל שהוא מתטנפין וכל שהוא מתכבסין, ולפיכך אמרו בחולו של מועד שאין בהם משום גיהוץ אלא חדשים ולבנים ודאי אסורין, הילכך לרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר חדשים לבנים כלי צמר וכלי פשתן שוין הן לענין אבילות.
ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ח] על כל המתים כולן הוא אסור בגיהוץ עד שלשים יום על אביו ועל אמו עד שנים עשר חדש, איזה הוא גיהוץ כלי צמר מגוהצים חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים ומן הלשון הזה נראה לי שהם סבורים בכלי צמר מגוהצין חדשים אפילו צבועין, ובכלי פשתן הצריכו לבנים והוא שיהו חדשים, קל וחומר מכלי צמר, מ"מ למדנו לכלי פשתן שהם בכלל גיהוץ, ואנן דקיימא לן אפילו בשל צמר חדשים ולבנים נמצאו כולן שוין בדיניהם. והרמב"ם ז"ל כתב אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין, וכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ, ואינו נכון.
וזה שכתבנו מן הירושלמי על אביו ועל אמו י"ב חדש, תניא בה באבל עד שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו, ומיהו בגמרא שלנו לא משוי חילוק בגיהוץ בין אביו ואמו לשאר מתים, אלא סמכינן אהנך משום דגמרינן גיהוץ מתספורת, הילכך אסור עד שיגיע הרגל לאחר שלשים ויגערו בו חבריו לומר לבוש כלים מגוהצים לכבוד הרגל. והיינו טעמא דבעינן רגל, דאילו בלא רגל אין חביריו מכירים בו אם אינו לבוש כלים חדשים לבנים מגוהצין ואין לגעור בו, ואילו בתספורת כיון שהכביד שערו גוערין בו. והרמב"ם ז"ל סמך על פשט הגמרא והתיר גיהוץ לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו.
<h2>דף כו.</h2>
תנו רבנן אלו קרעים שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה ועל נשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. תנו רבנן (ב"מ ל"ג א') רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו, ר' יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו, אמר רבא כגון רב סחורא דאסברא לי זומא ליסטרון, פי' דתנן (שבת קכ"ג ב') שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומא ליסטרון של קדרה וכו'. ותנן נמי בכלים (פי"ג) זומא ניצטרה שניטלה כפה טמאה מפני המזלג, והעמידו רב סחורה לרבא על עיקר השם הזה שהוא לשון יוני על הכף שקורין אותה זומא ניצטרה קרוב ללועזות שקורין מניצטרה כלומר זו מנצטרה. שמואל קרע על ההוא מדרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון מהו יורד לאמת השחי שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח. אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה, ולענין אבדה במקום אביהן אין מחזירין להן עד שיהא רבו מובהק.
תנו רבנן וכלן רשאין לשוללן ללקטן למוללן לעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן אמר רב חסדא ובאחוי אלכסנדראי, תנו רבנן רשאי להפכו למטה ולאחותו, רבי שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי. וכשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור לאחותו לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח. נראין הדברים דסיפא דברייתא כשם שמוכר אסור לאחותו כך לוקח אסור רבי שמעון בן אלעזר קתני לה, שאילו לדברי חכמים כיום שהוא עצמו מותר לשנות הבגד ולאחותו ש"מ דלאו חובת מנא הוא, אלא חובת גברא הוא שאסרו עליו לאחות קריעה זו שלא יהא כמי שהשלים אבלותו, וכיון שהפכן למטה ובאו פנים חדשות לכאן מותר, וכל שכן בלוקח שאינו מחוייב בדבר ואחוי שלו אין מראה כלום באבלותו של מוכר שהוא מותר לאחותו, אלא לר' שמעון בן אלעזר הוא דלדידיה בגד זה אסור הוא באיחוי לעולם, והיינו דקתני ר' שמעון בן אלעזר אוסר באיחוי. וכתב בעל הלכות ז"ל בכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהן הלכה כר"ש בן אלעזר, ובזה סמך רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו, ודבר זה מצאתי אותו בירושלמי (שבת פ"א ה"ח), אבל אני תמה שלא ראיתי גדולי הגאונים ורבינו הגדול ז"ל שיהו סומכין על הירושלמי בפסק הלכה, וכמה הלכות פסוקות בירושלמי שאין הגאונים מורין (נ"א סומכין) לנו כך, ובמסכתא זו עצמה לא פסקו כירושלמי, וכן הדין נותן שלא לסמוך על הירושלמי בזה לפי שכל מקום שלא פסקו בגמרא שלנו הלכה כדברי יחיד ודאי הוא שדעתם מכרעת לדברי המרובים, והגמרא הירושלמית שפוסקת כדברי יחיד חולקת היא ואין סומכין עליה. ואולי קבלה היא ביד בעל ההלכות בזו, כאותה שאמרו הגאונים ז"ל במיפך שבועה וחיורי שהיא הלכה שפסוקה בידם בקבלה, ורבינו ז"ל סומך על קבלתו.
<h2>דף כו:</h2>
באבל (פ"ט) תניא המוכר חלוק קרוע לחבירו צריך להודיע לו שהוא מן הקרעים שאינן מתאחין, והלוקח חלוק קרוע מחבירו אסור לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחים. כל הקרעים שאינן מתאחין אסור למכרן לגוי לחפותן ולהפכן מלמטה דברי ר"ש בן אלעזר ורבי מתיר. וקשה לי כיון שאמרנו מוכר צריך להודיעו ללוקח למה אסרו ללוקח לאחותו עד שידע שהוא מן הקרעים המתאחין, והלא בידוע שמן המתאחין הוא כיון שמכר לו סתם ולא הודיעו, כדאמרינן (חולין פ"ג א') בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ותני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. ואפשר שלפיכך אסרו על הלוקח לאחותו ולא סמכו על השתיקה של מוכר, מפני שרגלים לדבר שזה הקרע אינו מתאחה, שאילו היה מוכר מותר לאחותו לא מכרו כשהוא מקורע שהקרע פוחת בדמיו, ואם תאמר כיון שאסור לאחותו מן הסתם למה הצריכו להודיעו, שמא יטעה לוקח בדעתו בשעת המקח ויהיה בו משום אונאה.
והני שבעה יומי דאבילות אמרי רבוואתא ז"ל דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן, וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל דהכין אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא, דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר, וכן כתוב בהלכות גדולות ובפסוקות, למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות, דאמרינן בפרק טבול יום (זבחים צ"ט ב') לענין אנינות מת לו מת בארבעה עשר יום מיתה דאורייתא תופס לילו דרבנן, מת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר יום קבורה דרבנן לא תפיס לילו מדרבנן, והתם (שם ק' ב') נמי מקשינן עד מתי מתאוננין עליו והולכין כל אותו היום רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא נקבר אישתרי ליה מי איכא דלית ליה ואחריתה כיום מר.
וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכל שכן ביחיד מיקל ורבים מחמירין שהיה להם לעשות כדברי הרבים. ועוד השיבו מדאמרינן לגבי ספקות (שבת קל"ו א') רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי, ואיתמר עלה לענין אבילות בריה דרב יוסף איתליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין יתיב קא מתאבל עליה א"ל אבוה צורניתא קא בעית למיכל אמר ליה קים לי בגויה שכלו לו חדשיו, אלמא אפילו נולד לספק חדשים שלמים אינו מתאבל ואע"פ שרוב הנשים מעברות ויולדות ומיעוט מפילות, וכי היכן מצינו שלא נחוש לרוב להחמיר בשל תורה ונלך אחר המיעוט להקל, ובולד זה מצינו שאמרו מת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת וסמכינן עלה למימר ולד מעליא הוא, ואע"פ כן לענין אבילות הלכו בו להקל ואין נוהגין בו אפילו יום ראשון, למדנו שתולין להקל בדבר שאין לו עיקר בתורה. ולענין מת ביום שלשים נמי איתמר בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט א') אמר רב אסי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דהוא יום תשעה ועשרים, ואינו נוהג עליו אבילות דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ואע"ג דספקא הוי דתנן ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אפילו הכי לענין אבילות לקולא. ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שסמכוה לדברי תורה, ולפיכך אמרו אבילות לחוד וקריעה לחוד, אבילות הלכה כדברי המיקל, בקריעה כדברי הרבים. וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים הוא. וכן הא דאמרינן בראש פרק מי שהפך (מ"ק י"א א') רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי אלא אפילו בחולו של מועד דאיסור מלאכה מדאורייתא הוא במקום פסידא שרו רבנן, ההוא נמי כפשטה הכי משמע דכולהו שבעה דאבלות דרבנן הוו, וכשם שאיסור מלאכה דרבנן כך כל שמנו חכמים באבל דרבנן, לא מצינו חומר בזה מזה. ואם תאמר דלשאר הימים נצרכה, אינו במשמע, דהוה ליה למיתני מועד ואבל ויהא יום ראשון בכלל.
ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזה עיקר אנינות, ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, נקבר מתאבל עליו, והיאך תלו הגאונים ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות, הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה ואחריתה כיום מר, ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם. והיאך נלמוד זה מזה, אלא שמע מינה שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב. ועוד קשה לי אי אבילות דבר תורה היאך אמרו באבל שיצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ, מי איכא בדאורייתא קולא כי האי גוונא.
ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו (מ"ק י"ד ב') אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, אלמא שייכא עשה באבילות. אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי עשה לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי עשה קרו ליה, לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה, בכאן לא החמירו עליו, דאתי דרבים ודחי דיחיד. ושנינו לענין שופר של ר"ה (ר"ה ל"ב ב') אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום ל"ת, ואיתמר עלה מאי טעמא שבתון עשה הוא והוה ליה יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, ודבר שהוא משום שבות מאי עשה ומאי לא תעשה איכא, אלא עשו מלאכות של דבריהם כשל תורה שלא לדחות, אף כאן אלמלא שזה מצוה של רבים וזה מצוה של יחיד היו מעמידין דבריהם במקום עשה, והיו מנהיגין אבילות ברגל במלאכה ובנעילת הסנדל ובשאלת שלום וכל שהוא משום שב ואל תעשה. תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות, שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב, והתם (זבחים צ"ט ב') אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות כאן שמת לו מת לאחר חצות, מת לו מת קודם חצות לא איחזי לפסחא חיילא עליה אנינות, אחרי חצות איחזי לפסח ולא חיילא עליה אנינות, אלמא כל דקדים דחי, והכא אמרינן דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד אפילו דמעיקרא, אלא שמע מינה קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום דרבים.
בפרק היה קורא בתורה (ברכות ט"ז א') ר"ג רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתוב בהלכות רבינו ז"ל חזינן למקצת רבואתא דקא כתבי בהא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן לא קיימא לן כותיה. ורבינו ז"ל הכריע הלכה כמותו מדתניא בפרק טבול יום (ק' ב') הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וגו' אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו, אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמר רבי יום הקבורה תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא, וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם וגו' אני היום אסור וכו' רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, לעולם דרבנן הוא ורבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וגרסינן נמי בפסחים (צ"א ב') אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחן כל הני תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, ור' יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו דאורייתא, שמעינן מינה דלית הלכתא כותיה דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך מדרבנן נינהו, והאי סברא דר"ג הוא דקסבר אנינות לילה דרבנן והלכתא כותיה, ואי קשיא לך ההיא דאמרינן אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא באבלות בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל אפילו למ"ד יום ראשון תופס לילו מדאורייתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ע"כ בהלכות.
ובודאי לענין אנינות יפה פסק דסוגיין אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דר' נחמיה סבר נמי אנינות לילה דאורייתא, אפילו הכי דרבי ורבנן עדיפא. ומשום שמעתא דאתמר סתמא אי אבלות דמעיקרא היא לא מידחיא סוגין, דלרווחא דמילתא איתמר. וזה כסיוע לדברי הגאונים ז"ל, שהרי רחיצה של רבן גמליאל מדיני אבלות היא וטעמא משום דאינו תופס לילו לאנינות, הא ביום עצמו דאנינות דאורייתא רחיצה אסורה דאבלות נמי דאורייתא הוא. אלא שגדולי חכמי הצרפתים ז"ל מפרשים דודאי קים להו בגמרא דרבן גמליאל לא היה רוחץ ביום עצמו, שאילו היה מותר לרחוץ לא היה משהה רחיצתו עד הלילה מפני איסטניסות דעתו ומיד שהותר רחץ, לפיכך פירשו בגמרא דקסבר אנינות לילה דרבנן, וכיון שאין לו עיקר בתורה כלל אפי' באנינות לפיכך רחץ בלילה, ולא הקל בכך ביום ראשון עצמו מפני שיש לו עיקר בתורה שאנינות ומרירות שלו תורה, אלמא קא סבר אנינות לילה דרבנן שאילו היה תורה לא היה רוחץ בלילה עד למחר כשם שלא רחץ ביום ראשון עצמו.
ועכשיו אני חוזר לסייע לדברי הגאונים ז"ל. שנינו באבל (פ"ד) ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ולא מטמא, ואיזהו אנינה מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר' מאיר, וחכ"א אין לך איסור באנינות אלא יום אחד בלבד, הרי בכאן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא. וזו שהקשינו למה הקלו בספק ולדות, נראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקלו בהם אלא מפני שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ואין בו אנינות בלבו של אדם ולא מיקיים ביה ואחריתה כיום מר, הלכך אין מתאבלין עליו. ותניא בסיפרא יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים שאינן בני קיימא, ומינה לגמרי מיעטינהו רחמנא מה אביו ואמו בני קיימא ודאי אף בנו ובתו בני קיימא ודאי, יצאו ספק נפלים, ואין הולכין בהם אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא לו, וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו, דנפלים לאו משום ספיקא קא ממעט להו רחמנא דהא נפל זה בנו הוא ודאי, אלא גזרת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים, ולמדו חכמים אבלות מטומאה, וכן לענין אנינות.
ואע"ג דתניא התם (תו"כ אמור) לה יטמא על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק ואפ"ה מתאבל ואונן על הספק, לענין ספקות ליכא למיגמר אבלות ואנינות מטומאה, דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודחי לא תעשה ודאי, מה שאין כן בנפלים דודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל. ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא הוא דנקיט בה קרא, דלא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא.
ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל, יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם, כגון במקצת שביעי ככולו, ובנטילת צפרנים, ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן, ובשמועה רחוקה. וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה, וההיא דאמרינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט ב') הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי טעמא דמלתא כדאמרן, ומה שאמרו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אע"פ שספק הנפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות, ודשמואל אינו ענין למת ביום שלשים דההוא פלוגתא לאו לענין אבלות מיתניא, אפילו הכי מייתי לה מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות ולא אזלי ביה לחומרא אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל, הלכך כיון דספק נפלים דאורייתא אין מתאבלין עליהם לא מחמרינן בהו מדרבנן, דלקולא אזלינן בכל ספיקי אבלות.
והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר כשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם, אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון פסקו כך, שאילו מטעם קולא של דבריהם יחיד במקום רבים הלכה כרבים כדמסקינן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו א') וכאן אפילו יחיד במקום רבים, אלא קולא הוא אע"פ שהוא בשל תורה, וכן הם מפרשים הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו הוא מן התורה למאי דס"ד התם. וזו ההשואה (נ"א ההוראה) מהם ז"ל אינה מכוונת אצלנו ואין לנו שם הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא מפני שהוא של דבריהם, ולמה יהא הלכה כדברי המיקל באבל בשל תורה. ושמא מפני שאין דעתו של אדם אוננת מספק ולבו נמשך אחר השמחה. וגירסת ר"ח ורבינו האי ז"ל שם בבכורות הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, וכן בהלכות גדולות, ואין אנו יורדין לסוף דעתם בזה, וזו צ"ע.
ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת, ולא תיקשי לך משנמסר לרבים דמותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאינו מוטל עליו לקברו, דמכל מקום בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום, שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, במלאכה נמי אי מלאכת עצמו אפילו אחרים אסורין. וכבר אמרו שהוא אסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע הוא צריך לישב, לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו, באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו. וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת, והלא אפילו לאחר קבורה מגלה את ראשו לכבוד הרבים, כל שכן לכבוד המת והרבים המתעסקים עמו והנושאין במשאו.
וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הם, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר, והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל. ומה שאמרו (כתובות ד' א') בחתן בועל בעילת מצוה ופורש ולא אסרוהו משום שאנינותו בזה תורה, מפני שבעילת מצוה נמי עשה של תורה היא וכדתניא (ברכות ט"ז א') ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחו זה מפני זה. וכן יש לומר דתפלין משום דמצוה רבה הם לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות תורה, אבל משני ואילך לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבלות דדבריהם, ומכל מקום משעת אנינותו אסור בהם כדאמרן ברבי עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפלין, ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלותו לא מנו שבעה ושלשים אלא משעת סתימת הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירוהו במקצת דיני האבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בכולם.
ועוד אני סומך דברי הגאונים ז"ל, דמשמע בכל מקום דענין הנידוי כדין האבלות הוא, ובגמרא נראה שאבלותו של מנודה מן התורה הוא, מדאמרינן (מ"ק ט"ו ב') מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו לשמים והיו משלחין קרבנותיהן, ואי מדרבנן אכתי לא תיקון אבלות דנידוי, וכל שכן דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני, אלא משמע דמדאורייתא נהיג אבלות בהכי וכל שכן באבל ממש דנהיג. עד כאן השיגה דעתנו לתרץ דברי הגאונים ז"ל וללמד עליהם זכות.
ועכשיו למדנו לפי המדה הזאת שאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה אבלותו מן התורה, ולא לכל הנוהגים באבלות אלא לשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה שכהן מטמא להם, והם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו, אבל שלשה מתים שהוסיפו עליהם לאבלות שהם אחיו מאמו ואחותו נשואה או ארוסה מאב או מאם וכן אנוסה ומפותה, אלו אין כהן מטמא להם ואינו אונן עליהם, ואבלותן נמי מדברי סופרים הוא, וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל בדרך הזה אלא שהוא מונה אשתו מדברי סופרים ואינה אלא מן התורה, וכן שנאוה עמהם בברייתא כמו שכתבנו הגירסא למעלה וכן כתובה בהלכות ובנוסחי הגאונים ז"ל, תדע שהרי כהן מטמא לה ויוסף הכהן טמאוהו אחיו הכהנים בערב הפסח בעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל מדברי סופרים היא ועשו אותה כמת מצוה, ההיא באשתו קטנה תניא בהדיא כדאיתא בפרק האשה רבה (פ"ט ב') וכמו שכתבנו בענין הכהונה, ומינה הא גדולה דאורייתא היא. וכן כתב באחותו נשואה שאבלותה מן התורה, וזה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה. והלכך אבלות שבעה מתים שהזכרנו נוהג ביו"ט שני ביום מיתה וקבורה ועל פי מה שהסכימו הגאונים, אבל אבלות שאר המתים הנזכרים שהוא מדבריהם אינו נוהג ביו"ט שני ואפילו ביום מיתה וקבורה וע"פ מה שאנו עתידין לסדר לפנינו.
כתב הראב"ד ז"ל דגזירת שלשים גיהוץ ותספורת דאורייתא משום דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר, ואיתקש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, והוא מתרץ בזה מה שאמרו אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דאלמא איכא אבלות דמעיקרא בעשה, ומוקים לה הרב ז"ל בגיהוץ ותספורת. והנה דעת הרב ז"ל כדעת הגאונים בגזירות דשבעה שהם מן התורה ומוסיף עליהם גזירת שלשים, ואני אומר הבו דלא לוסיף עלה דודאי אבלות שלשים דרבנן, תדע שהרי רגל מבטלתן בקברו שבעה ימים קודם לרגל, עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלתן, מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו, ואע"פ שמפסיק בקברו ברגל, התם דין הוא שלא יחול אבלות ברגל שכבר חלה עליו עשה של שמחת הרגל, ואע"פ כן רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה ונוהג לאחר הרגל, אלא שלשים אם תורה הן יפסיק הרגל וינהוג לאחר הרגל בשאר השלשים. ועוד כל דבריהם אסמכתא הן, ואדרבה לא משמע הא כולי עלמא מיחייבי אלא אבני אהרן אם תעשו תמותו, הא לכולי עלמא רשות, והא תלמודא דמהאי קרא דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה בשעת עבודה אלמא האי קרא לחיובא לבני אהרן משתמע ובשעת עבודה בלחוד הוא, וכן מה שאמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה כאותה שאמרו אבל ששימש מטתו חייב מיתה והתם ודאי בכל שבעה קאמר, ומאי מיתה עונש חכמים כענין שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
אמר רפרם בר פפא תניא באבל רבתי אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו שמא מביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.
באבל (פרק י"א) תניא כבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטות אין בהם משום מלאכה לאבל. ת"ר אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן. פירש רבי' חננאל ז"ל אם יכול למעט בעסקיו שלא יקנה ושלא ימכור ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן כלומר יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהם חיי נפש.
<h2>דף כז.</h2>
ת"ר הכופה את מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו ואפילו עשר מטות בעשרה המקומות כופה את כלן ואפי' חמשה אחין ומת אחד מהן כולן כופין מטותיהם. פי' הראב"ד ז"ל כל מטות שיש לו בתוך ביתו כגון מטות אשתו ובנין שמתאבלין עמו, אבל יש לו אכסנאין אינן כופין ואע"פ שהמטות שלו הן, הואיל ואינו ישן עליהם והן עומדין לאכסנאין, ואפילו יש לו עשר מטות בעשרה מקומות והוא ישן עליהם פעמים כאן ופעמים כאן כופה את כולן, ואע"פ שעיקר שכבתו בבית שמת בו המת. ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן וכלן שוכבין בבתיהן כולן כופין אע"פ שלא היה אחד מהן שוכב בבית המת כלל מפני שאין מיתת המת בבית גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא, ואני אומר מטות אשתו ובניו המתאבלין הן עצמן חייבין בכפיה, אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו אפילו של אכסנאין משמע, ועוד אדקתני לקמן מטה המיוחדת לכלים דאין תשמישה אלא כתיבה בעלמא ליתני מיוחדת לאכסנאין אע"ג דלשכיבה היא, אלא מסתברא כל המטות שבבית הוא כופה ואם באו אכסנאין זוקף להם מטות הצריכות להם וכשהן יוצאין חוזר וכופן. באבל (פי"א) תניא היו לו חמשה בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה את כולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד, חמשה אחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם ומת אביהם בזמן שכל אחד ואחד הולך וישן בביתו כופה וישן בתוך ביתו ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. הדר באכסניא אצל חבירו אם היה לבו גס בו הרי זה כופה ואם לאו אינו כופה, היה מהלך בדרך ושמע שמת לו מת אם יכול להשתמש את אחרים כופה ואם לאו אינו כופה. ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] תני הדר בפונדקי אין מחייבין אותו לכפות דלא יהוון אמרין חרש הוא, פירוש פונדק הרבה נכנסין ויוצאין שם והרבה לנין בתוכו אף בלילה, שמא יאמרו כשפים הוא עושה לנו, לפיכך ישן על גבי קרקע ואינו כופה מטה שיש לו בפונדק.
דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו רשב"ג אומר דרגש מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו, ואוקימנא דרגש ערסא דצלא. אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כרשב"ג דמתיר את קרביטיו ונופל ולא סגי ליה בזקיפה על הצד, ואע"ג דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל הך פלוגתא לאו חומרא וקולא דאבל היא אלא בענינא דדרגש גופי' היא דמר סבר הכי מתחזי טפי בכיפוי, וכן פסקו בהלכות. א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי מטה שנקליטיה יוצאין זוקפה ודיו, ושמע מינה דדוקא נקליטיה יוצאין שאי אפשר לכפותה דנקליטין שנים הן ואינה עומדת אבל שאר מטות אין זקיפתן פוטרתן עד שיהא כופה אותן ורגליהם למעלה.
ת"ר ישן ע"ג מטה ע"ג כסא ע"ג ספסל ע"ג אודיני יתר מכלן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה, פירשו הראשונים שלא כפה את מטתו ולפיכך אמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה, כלומר שלא מפני שאסור לישן במטה זקופה הוא כופה ואם ישן על גבי קרקע יצא ידי חובתו בכך, אלא מצוה לכוף, אבל אם כפה מטתו וישן לו על גבי קרקע יצא ומילתא יתירתא עבד, והיינו דמקשינן בגמרא דאי לא תימא הכי וישכב ארצה הכי נמי והתניא ישן ע"ג מטה ע"ג ספסל יתר מיכן ע"ג קרקע לא יצא ידי חובתו ואמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה, אלא ודאי דוד מטתו היה כופה וישן לו ע"ג הארץ ושמע מינה דמילתא יתירתא עביד, ומפרקינן לא כעין ארצה כלומר במטה כפויה היה שוכב, ושמע מינה דמי שכופה וישן על גבי קרקע יצא ידי חובתו ולא עוד אלא דמלתא יתירתא עביד. ואם תאמר אלא רישא דקתני ישן על גבי מטה בשלא כפה מטתו פשיטא, כבר פירשו בו דישן על גבי מטה עצמה קאמר כלומר שלא הציע מטתו וישן על גבי חבלים, אי נמי יש לומר היה ישן על גבי מטה, כפויה קאמר, דגבי [ר"ל גב המטה (עי' רש"י פסחים י"א א' ד"ה ע"ג)] מטה היינו כפויה, ולא יצא מפני שלא כפה שאר המטות ודומיא דסיפא.
ויש מפרשים ברייתא כשכפה מטתו ובא לישן ע"ג קרקע, ואמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה, ולדברי אלו סוגיא דגמרא הכי מפרשינן לה, דאי לא תימא הכי דדוד מילתא יתירתא הוא דעבד, אלא וישכב ארצה הכי נמי דחובה היא והאמר ר' יוחנן שלא קיים כפיית המטה עד שיישן עליה ואי נמי כפה ולא רצה לישן בכפויה אלא בקרקע לא יצא ידי חובתו, אלא ודאי לא לצאת ידי חובה היה עושה אלא לבוש ועומד היה מתנפל ע"ג קרקע מחמת הצער ומילתא יתירא דעביד משתעי קרא, ומתרץ כעין ארצה. ולדברי אלו המפרשים ישן ע"ג מטה דרישא כפשטיה מתפרש להו.
ודבר זה אין לו הכרע מן הגמרא, אבל באבל (פי"א) תניא היה ישן ע"ג מטה או ע"ג ספסל או ע"ג אודייני חייב בכפיית המטה, האומר איני כופה הריני ישן ע"ג ספסל אין שומעין לו, ובירושלמי אמר איני כופה את המטה הריני ישן על גבי ספסל אין שומעין לו, מפני שאמר איני כופה את המטה אבל אם אמר הריני כופה את המטה שומעין לו. מתניתא לא אמרה כן וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על גבי ספסל, בכהן גדול בהדיוט לא, פירוש אלמא אע"פ שכופה מטתו אין שומעין לו ליסב על ספסל, ומתרץ ברבים הא ביחיד לא, ולא עבדינן כן, כלומר כששנינו בכהן גדול דוקא לא שנו אלא ברבים שאילו אחר ודאי אין שומעין לו אלא מסב עמהן על מטה כפויה או על גבי הארץ אבל ביחיד לכל שומעין, ולא עבדין כן כלומר אין בני אדם נזהרין בזה אלא כופה ומסב על הספסל אפילו ברבים. מכל מקום למדנו מזו הברייתא השנויה באבל שהזכירו בגמרא ירושלמית זו שאם כפה מטתו שומעין לו לישן ע"ג ספסל וכל שכן על גבי קרקע.
מתניתין (סנהדרין כ' א') וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הדרגש. ירושלמי הדא אמרה דרגש יש בה משום כפיית המטה. המלך אינו חייב בכפיית המטה, פירוש ביום בשעה שנכנסין אצלו שלא יתגנה עליהם ולא ישב עמהן בקרקע, כדתניא שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, אבל בלילה חייב בכפיית המטה דהא כתיב בדוד המלך וישכב ארצה ואוקימנא כעין ארצה במטה כפויה. באבל (פי"ט) תניא כופה אדם את מטתו ע"ג שני ספסלים או ע"ג ארבעה אבנים ונותן אפילו ארבעה או חמשה מלמעלה ואפילו גבוה מן הארץ שלש אצבעות (נ"א ד"ט) עליה הוא נותן ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלן, והוא הדין למטה שראשיה יוצאין כעין קינופות אע"פ שגבוהה מן הארץ, עליה הוא ישן ובלבד שיהו רגליה זקופות מלמעלה. מתניתין אין מברין אלא על מטות זקופות והני מילי במועד אבל בחול לא, כדתנו רבנן ההולך לבית האבל אם לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. רבא איתרע ביה מלתא על לגביה אבא בר מרת דהוא אבא בר מניומי רבא זקיף ואיהו כפי, אמר כמה לית ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן, יש מפרשים שהמברה יושב על מטה זקופה והאבל על מטה כפויה, ואם לבו גס בו במברה אף שניהם על מטה כפויה, שהמברה נוהג עמו דלכבודו בא לכאן, וזה דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ואחרים פירשו ששניהם על מטה זקופה הן מסובין לכבוד המברה, ודוקא בשעת הבראה שזוקף. ומסתברא האי לישנא מדקתני מטות זקופות ולא קתני מטה זקופה אלמא כולן מסובין על מטות זקופות. והמלך אע"פ שהעם מסובין על הארץ הוא מסב על הדרגש שאינו חייב בכפיית המטה.
בהאשה שנתארמלה (כתובות ח' ב') אמר עולא ואמרי לה במתניתא תנא עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל, שלשה לפני הסעודה כדי לפתח את בני מעיו, ושלשה בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו, וארבעה אחר הסעודה אחד כנגד הזן ואחד כנגד ברכת הארץ ואחד כנגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב. הוסיפו עליהן ארבעה, אחד כנגד חזני העיר ואחד כנגד פרנסי העיר דמחזקי במילתא דשיכבא ואחד כנגד רבן גמליאל זכרו טוב שנהג קלות ראש בעצמו בתכריכין ואחד כנגד בית המקדש כוס של תנחומין לאבלות חורבנו, התחילו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו. לרש"י ז"ל ליושנו עשרה כוסות דתקנה ראשונה, ולי נראה ליושנו של קודם תקנה שישתו בתוך הסעודה ולא לאחר הסעודה כלל, דבעשרה נמי איכא שכרות דיין שלאחר המזון משכר וכן עמא דבר.
בפרק קמא דבבא בתרא (ט"ז ב') תנא ויזד יעקב נזיד אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים לנחם בו את יצחק אביו ומאי שנא של עדשים מה עדש זה גלגל אף אבל זה גלגל הוא שחוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדש זה אין לו פה אף אבל אסור לדבר מאי בינייהו איכא בינייהו לנחומי בביעי. כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל תניא באבל [פי"ד] מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין, מקום שנהגו בבשר ויין מאכילין, הכל לפי המנהג. בפרק מי שמתו ירושלמי [ברכות פ"ג ה"א] כד דמך ר' יוסי קביל ר' חייא בר בא אבלויי ואוכלון בשר ואשקיתון חמר. כד דמך רבי חייא בר בא קביל ר' שמואל בר ר' יצחק אבלויי ואוכלון טלופחין, מימר כמא דו מנהגא. ר' זעירא כד דמך פקיד ומר לא תקבלון עלו יומא דין אכילה, ולמחר מדידיה. ושמעינן מינה מקום שנהגו שלא להוליך להבראת האבל אלא תבשיל של עדשים זה והכוסות שתקנו להם חכמים אין מוליכין, ומקום שנהגו להרבות בסעודה בשר ומיני מטעמים עושין, וכדאמרינן (שבת קל"ו א') צורניתא קא בעית למיכל, ומנחמין תחלה בתבשיל זה של עדשים או בביצים זכר לאבלות ואחר כך אוכלין כל צרכן.
ושמעינן מצוואתו של ר' זעירא שאם רצו אבלים שלא לקבל הבראה זו ושלא לאכול אותו היום כלום הרשות בידם, וכך נוהגין על החכמים דאמרינן בירושלמי הרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף. אמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. רבי יונה שמע דדמך בר בריה דרבי יוסי אע"ג דאכל גבינה ושתה מיא אסקיה צום כל ההוא יומא.
וכשמברין את האבל אוכלין עמו ושותין עמו כל בני המשפחה והמצהיבין עליו והעוסקין עמו בהספד, מדתנן במועד (מ"ק כ"ד ב') אין מברין אלא קרוביו של מת, הא בחול אחרים נמי מברין עמהן, ותניא (שם) חכם שמת הכל קרוביו הכל מברין עליו ברחובה של עיר. והבראה זו שהיא ברחובה של עיר נראה לי שהיו נוהגין להשקות אותו כוס של שלום לאבלים ולהאכילם מעט מן התבשיל הזה של עדשים בבית שהיה להם שם ברחובה של עיר, ואחר כך מברין עליו בבית האבל כמנהגם, והיו להם מקומות שלא היו עושין להם כלום ברחבה אלא הכל בבית האבל וכפי מה שסדרנו למעלה.
תנו רבנן מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין כוסות וקערות וקיתוניות וצלוחיות ואין מביאין לא את המוגמר ולא את הבשמים בבית האבל, איני והא תני בר קפרא אין מברכין על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל ברוכי הוא דלא מברכינן הא אתויי מייתינן, לא קשיא הא בבית האבל הא בבית המנחמין, בבית האבל מקום שהמת עומד שם מביאין ואין מברכין דלהעביר הזוהמא וריח המת הוא, בבית המנחמין מכבדין ומרבצין לכבוד הרבים אבל אין מביאין שם מוגמר כלל. אמר רבי יוחנן (שם) הכל רשאין לעמוד מפני הנשיא חוץ מאבל וחולה. ואמר ר' יוחנן לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה.
בפרק שלשה שאכלו (מ"ו ב') תנו רבנן מה הן אומרים בבית האבל הטוב והמטיב ר' עקיבא אומר דיין האמת, ותניא קמא הטוב והמטיב אין דיין האמת לא אימא אף הטוב והמטיב. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא, פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת נותן (נ"א: שופט) בצדק ולוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות כרצונו והכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, וחוזר למקום שפסק. בהלכות גדולות, אומרים בבית האבל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדמר זוטרא, אבל לוקח במשפט לא לימא דהא איתותב רבי אמי דאמר אין מיתה בלא חטא.
לרב סעדיה ז"ל, שבעת ימי האבל מברך לעצמו בהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת, ואם ברכו לפניו אחרים כך הם מברכין. ועוד אמר יש שמוסיפין בבית האבל בבונה ירושלים נחם ה' אלהינו את אבלי עמך ישראל ואין בכך הפסד, ובשבת אין אומרים אל אמת דיין אמת וכו'.
לרב עמרם ז"ל, ברכת מזון באבל נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו, ולבתר הטוב והמטיב שבכל יום הוא ייטיב עמנו אל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט בעולמו ואנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זו מבית זה מעלינו ומעל כל ישראל לחיים והוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן וכו'. ועוד אמר דמדכר מילתא דאבלים בבונה ירושלים ומסיים בה מנחם אבלים ובונה ירושלים, וגאון אחר אמר ברכת אבלים בברכת המזון בין ביחיד בין בשלשה בין בעשרה ואבל מן המנין, ושאמרו חכמים אין אבלים מן המנין בברכת רחבה ובשורה, והאידנא לית לן לא ברכת רחבה ולא ברכת שורה, אלא אחר הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת כדמר זוטרא, ושאומרים נברך מנחם אבלים טעות הן אומרים, שמכניסין דבר שאינו מעין ברכה ומוסיפים על המטבע שתקנו חכמים בברכות, ואין אומרים לעולם אלא נברך שאכלנו משלו או נברך לאלהינו בין בחול בין בשבת בין בברכת אבלים, חוץ משמחת חתנים שתקנו שהשמחה במעונו ואין לנו להוסיף מה שלא תקנו, עד כאן דברי הגאון.
ומסתברא כרב עמרם ז"ל מדאמר ר' יוחנן (כתובות ח' ב') חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין, ורמינן עלה הא דתניא חתנים ואבלים מן המנין ומפרקינן כי תניא ההיא ברכת המזון כי קאמר ר' יוחנן ברחבה, ואם תאמר ברכת המזון של אבל כבהמ"ז של שאר בני אדם, אבלים מן המנין פשיטא, למה לא יברך ולמה לא יצטרף, אלא לפי שאומר בזימון שלו נברך מנחם אבלים הייתי אומר שלא יצטרף, לפי שאינו מן המנחמין אלא מתנחם הוא, ועוד כדרך שאמרו בחתנים להזכיר ענין השמחה בזימון לומר נברך שהשמחה במעונו, וכן בבית המילה רצו לומר כן (כתובות ח' א') אלא משום דאית ליה צערא לינוקא ואין שמחתן שלמה נמנעו מלברך, כך בבית האבלים מזכירין בזימון מענין האבל נברך מנחם אבלים, ואין לחוש לדבר שאינו מעין ברכה באבל כשם שלא חששו לכך בחתנים, והרי מצינו שנתקן המטבע הזה ברחובה של עיר, וטעמא דמילתא משום דעל עיקר סעודה מברכין בסעודת שמחה מזכירין שמחה, ובסעודת נחמה מזכירין נחמה, ומעין ברכה היא בכולם. והא דאמרן לעיל מה הן אומרים בברכת האבל הטוב והמטיב וכו' מה הן אומרים בברכה רביעית קאמר, ופלוגתא דר' עקיבא ורבנן אתא למיתני, אבל תוספת זו נהוגה ועומדת היתה, וכן ראוי לנהוג.
בהלכות גדולות, מברכים ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצינעא דאמר מר לקמן דברים שבצינעא נוהג, ומי שאין לו מברכין מברך הוא לעצמו, ומר רב יהודאי אמר אין מברכין ברכת אבלים בשבת כיון דקא מברכינן בתלתא ובעשרה לאו דברים שבצינעא הוא, וכן דעת הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל. ואני אומר ברך ביחיד או בשלשה אבלים מברך כדרך שאומרים בחול בצינעא הוא, אכלו אחרים עמו וברכו אין אומרים כן, דכיון דאיכא אחרים לאו צינעא הוא, וכן מצינו בשאר דברים שבצינעא וכמו שאנו עתידין לכתוב ולסדר לפנינו.
<h2>דף כז:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב אבל יום ראשון אסור לאכול משלו שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מחלפי חלופי אהדדי. פירוש וזו היא הבראה שמברין את האבל ומאכילין אותו בביתו סעודה של יום ראשון. ות"ר בראשונה היו מוליכין אותם לבית האבל עשירים בקלתות של זהב ושל כסף ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישין התקינו שיהיו הכל מוליכין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו משקין בבית האבל העשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין התקינו שיהיו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים.
